טראון רגון והדרקון השחור פרק ארבע חלק ב' – מישהו קורא את זה?

הפעם היינו בני 4, ושוב טיילנו ביער.
"נו, חייבים להיות פטריות דרקון כמו שוארדז ביקש." אמרתי, אה ושכחתי להזכיר שוארדז הוא ראש הכפר.
"זה חייב להיות פה."
"מה אתה חושב? שנמצא פטריות בתוך דקה?" אמר קנדלי. "אני אמרתי לכם שלא נמצא פיטריות כאן. צריך להיכנס עמוק יותר אל תוך היער."
"אבל שמעת מה שוארדז אמר, מותר לנו להגיע עד לכאן." אמרה קיסיה.
"אני חושבת שקנדלי צודק. חייבים להיכנס עמוק יותר בתוך היער, כאן אין שום דבר." אמרה קירסי. "מי בעד?"
"אני." אמר ארפי.
"ואני." הסכמתי.
"טוב, בסדר." נכנעה קיסיה.
ויחד חמישתנו נכנסנו עמוק אל תוך היער.
כעבור שבע דקות, היער התחיל להפחיד אותי.
"עכשיו, כשאני חושבת על זה, די מלחיץ כאן." אמרה קירסי. "אולי נלך."
"כן, אולי כדאי." אמרתי.
"עוד חמש דקות. אני יודע שנמצא כמה פיטריות עד אז." אמר ארפי.
"נו, אתם אלו שרציתם שניכנס. נישאר פה כמה דקות." אמרה קיסיה.
"אני עדיין נשאר עם הדעה שלי." אמר קנדלי. "אני יודע שנמצא כאן פטריות."
"טוב נו, קירסי." אמרתי בכניעה.
"בכל מקרה אני לא יכולה לסרב עכשיו." אמרה קירסי ונאנחה.
"קדימה. אבל אף אחד שלא יתרחק, ביער הזה יש דברים מסוכנים." אמר קנדלי.
"מה קרה שפתאום נהיית המפקד?" אמרה קירסי בלעג.
"בגלל שאני הייתי זה שהציע את הרעיון לבוא לפה."
"הרעיון המטופש."
ובזמן שקירסי וקנדלי רבו, שמעתי קול. טוב, לא בדיוק קול, יותר כמו רטט באוזן שלי.
"הרגשתם את זה?" שאלתי.
כולם הנידו בראשם.
לכמה שניות הרטט פסק, ואז מצאתי את עצמי גבוה בשמים.
"כולם, הצילו!" צעקתי, ידעתי שאף אחד לא מסוגל לשמוע אותי.
רציתי לראות על מה אני יושב, אבל פחדתי. עברה לי רק מחשבה אחת בראש, המנטיקור חזר. אבל אז הבנתי שזה לא הגיוני. אם זה היה המנטיקור הוא כבר היה הורג אותי.
סוף-סוף אזרתי אומץ והבטתי. זה היה דרקון, דרקון ארד.
הדרקון הביט בי בעיניים גדולות, אבל המבט שלו לא היה מבט של אני הולך לטרוף אותך עכשיו. לא, הוא הביט בי כאילו שהוא רצה שאשחק איתו.
הבטתי יותר למטה, לאיפה שעמדו החברים שלי. הם לא היו שם.
"הי טראון, טיסה מדהימה." אמר קול לידי.
הסתובבתי וראיתי את ארפי לידי, הוא היה רכוב על דרקון שצבעו זהוב זוהר.
"זה כזה מגניב." אמר הקול של קירסי מאחורי. הבטתי לאחור וראיתי את קירסי שרכבה על דרקון שצבעו כסף. ולידה היו גם קנדלי וקיסיה. קיסיה רכבה על דרקון נחושת וקנדלי על דרקון פליז.
"ממש גדול." אמר קנדלי.
אני לא יודע כמה זמן עפנו, אבל אני רק יודע שכשירדנו השמש התחילה לשקוע.
נחתנו בקרחת היער, הרחק מהכפר.
"תראו!" אמר פתאום קנדלי.
קנדלי הצביע על פיטריות שצבען חום זהוב.
"מצאנו את הפטריות." אמרתי.
"אז בואו נחזור." אמרה קיסיה.
"חשבתי שאת זאת שרצית להישאר." אמרה קירסי.
"אבל מצאנו את הפטריות." אמרה.
"אתם יודעים מה? אני אביא את הפטריות לוארדז ואתם תחפשו דרך רגלית מפה עד לכפר אם נרצה לחזור לכאן מתישהו." אמרתי. "בסדר?"
"בסדר." ענו כולם ביחד.
"הי דרקוני, מוכן לעוד סיבוב?" שאלתי. הדרקון גרגר בהנאה.
"אני אקרא לך אספיריון. טוב קטנצ'יק?" אמרתי. הדרקון עשה משהו שנראה כמו הנהון.
עליתי עליו, "טוב, ביי. נתראה בקרוב." אמרתי לחברי. ואני ואספיריון זינקנו לשמיים.
הטיסה חזרה היתה עוד יותר מהנה בגלל שהפעם לא פחדתי. למדתי לשלט בתנועות של אספיריון ולכוון אותו, הרגשתי חופשי בשמיים, כאילו לא ישבתי על שום דבר.
תוך זמן קצר מצאנו את הכפר.
ברגע שירדתי ממנו, אספיריון זינק לשמיים ונעלם.
נכנסתי לביתו של וארדז.
וארדז הוא איש גבוה ורזה, יש לו זקן לבן וארוך והוא אף פעם לא כעס.
"וארדז, הבאתי לך את הפטריות." אמרתי.
"יופי, איפה החברים שלך?"
שתקתי למשך כמה זמן, עד שהחלטתי לספר לו את הסיפור.
"מעניין." אמר. "אל תדאג, הדרקון שלך יחזור בקרוב, הוא רק הלך לחברים שלך. אבל טוב שהם לא כאן, יש לי משהו לתת לך."
וארדז הוציא מין שרשרת שבה היה קשור מין יהלום, רק שהוא נראה עשוי ארד, כמו הקשקשים על גופו של אספיריון.
"לפני שההורים שלך, טוב… מתו," אמר. "הם נתנו לי את זה למקרה שיקרה להם משהו. הם אמרו לי לתת את זה לך. ואתה צריך לשמור על זה טוב."
"מה קרה להם?" שאלתי. אני וארפי היינו רק בני שנתיים כשההורים שלנו ושל חברינו מתו. "איך קראו להם?"
"על שתי השאלות האלו אני אענה כשתתבגר." אמר וארדז בנחת.
"אבל למה?"
"גם על השאלה הזאת אוכל לענות רק כשתגדל. בינתיים לך לחבריך, הם מחכים בחוץ."
לקחתי את השרשרת ואמרתי תודה לוארדז.
יצאתי מהבית בתערובת של כעס והתרגשות.
ובאמת, החברים שלי חיכו לי בחוץ ומאחוריהם הדרקונים.
"מה קרה שם, טראון?" שאל קנדלי. "ומה זה על הצוואר שלך?"
הסתכלתי על ארפי שהביט בשרשרת בהפתעה. "בוא, ארפי." אמרתי. "אני רוצה לספר קודם לך."
אני לקחתי את ארפי אל מאחורי הבית של וארדז ורק אחרי שבדקתי שאף אחד בכפר לא סקרן מאוד סיפרתי לו על מה שקרה.
"למה הם לא נתנו לי משהו?" שאל בכעס אחרי הסיפור.
"כי אני הבכור. אבל זה לא משנה, אתה קולט? זה משהו שהיה של ההורים שלנו."
כשאמרתי את זה חשבתי לרגע שראיתי דמעות עולות בעיניו של ארפי. "טוב, בוא נספר לכולם עכשיו." אמר.
חזרנו אל כולם וסיפרנו להם את הסיפור.
"וואו." אמרה קיסיה לבסוף אחרי שתיקה ממושכת. "הוא לא אמר עלינו שום דבר?"
הנדתי בראשי. "לא, אני מצטער."
"זה בסדר." אמרה קירסי בשם כולם. "בואו נחזור לבתים, התחיל להחשיך."
כולנו פנינו ביחד אל הבתים ואז החיזיון התפוגג ונשאבתי לתוך המערבולת.
אני חושב שנפלתי, בגלל שכשיכולתי שוב לעמוד כאב לי כל הגוף כאילו קפצתי מצוק.
כשהראיה שלי הצטללה התאפקתי לא לצרוח. מין שני צדדי עמדו הדרקון השחור והאיש המוזר.
קפאתי במקומי. אבל הם לא תקפו אותי, הם רק דיברו. נראה בכלל שהם לא רואים אותי. בסופו של דבר ניסיתי להקשיב לשיחה שלהם.
"אספתי את כל הצבא הישן שלנו, כולם בדרך הנה." אמר האיש המוזר.
"מצוין. תוך כמה זמן אתה חושב שכולם יגיעו?"
"בעוד שלושה ימים בדיוק. אבל עד אז הגיבורים ימותו."
אתה שמעת, טראון? שאלו קולות איפה שהוא מסביבי. אין לכם הרבה זמן. ואתם צריכים לעבור בכול מקום במפה ברגל, ולהבין איך לנצח את הדרקון השחור.
"מי אתם?" שאלתי.
אתה כבר יודע. עכשיו נחזיר אותך לחברים שלך, תתכונן.
שוב הסתחררתי בתוך מערבולת עד שנפלתי.
"טראון! אתה בסדר?" שאלה קירסי שרכנה מעלי. "אתה התעלפת, למשך כמה שניות הלב שלך לא פעם. מה קרה?"
"מה? אה, אני אסביר." אמרתי.
סיפרתי להם על מה שראיתי, ועל האנשים המשונים שדיברו איתי.
"לא, לא אנשים…" תיקנתי את עצמי. "זה לא נשמע אנושי. הם אמרו שאני יודע מי הם, נראה לי שאני באמת יודע."
"אז מי הם?" שאלו כולם בסקרנות.
"נשמות הטוטם הגדול."
כולם הנהנו. לכם, שלא מכירים את הסיפור, זה לא מובן.
לפני שנים, בזמן שהדרקונים שלטו על האי, שלוש רוחות של זאב, נמר ונחש שמרו על הסדר בין כל הדרקונים. כשהדרקון השחור כלא את כל הדרקונים הוא גם כלא את הרוחות בתוך הטוטם. וכל ירח מלא, זאבים נמרים ונחשים מתקבצים ליד הטוטם ומנסים לשחרר אותם.
"אם כך, אנחנו צריכים לעוף מיד." אמר ארפי.
"לא." אמר קנדלי. "המקום הבא שאנחנו צריכים להיות בו הוא יער האבדון. ואם אנחנו צריכים לעבור אותו ברגל, כדאי שננוח. אף אחד מאיתנו לא ישן הרבה. אני מוכן להתנדב למשמרת ראשונה."
"אני מסכימה עם קנדלי." אמרה קיסיה. "נעשה את המשמרות לפי גילים. זה אומר שאני אחרי קנדלי, קירסי אחרי, ואז טראון וארפי."
"בסדר. לילה טוב." אמרתי וכמעט מיד שקעתי בשינה בלי חלומות.