פרנויה – פרק 19 – (עומר)

היא בוכה בשקט, קול הבכי שלה נחלש עם השניות שעוברות, יבובותייה גוועות אל תוך חולצת הטריקו הכחולה שלבשתי לפלג גופי העליון.
לא רציתי לשבת פה, אבל לא יכולתי לעזוב אותה לבד שהיא ככה מתפרקת לי בין הזרועות, הבכי שלה שבר אותי לגורמים, גורמים כול כך קטנים שאי אפשר לחברם שוב בחזרה.
הרגשתי כול כך אשם, לא היו לי סיבות למה, אבל ההרגשה לא עזבה את גופי, מוחי, מחשבותיי, וליבי ולא לרגע קל.
אני אשם.
ליטפתי את שיערה השחור תלתלים בניחום, לא ידעתי איך מנחמים אבלים, איך לעודד, תמיד הייתי כושל בדברים האלה.
לא דיברתי, לא ידעתי איזה מילים עלי להגיד לה, איזה מילות נחמה יעודדו אותה, העדפתי לשתוק מאשר להריע את המצב שרע גם ככה.
ידה הימנית אחזה בזרועי השמאלית, חזק כול כך שציפורנייה התחפרו בעורי, זה לא כאב, זה אפילו לא דגדג, אבל הכאב שלה שהכאיב לי גם האפיל על הכול.
בהלה התחילה למלא אותי, בהלה ממה שהיא עלולה לעשות לעצמה אם אשאיר אותה לבד, אם היא תשתה שוב את הכדורים?
אם היא תמצא דרך אחרת להתאבד?
אני לא יכול לתת לה לעשות את זה, אני פשוט לא יכול…
אני נזכר בתמונה ההיא, שהיא מחוברת לכול כך הרבה מכשירים אחרי הניתוח, בקושי מצליחה לנשום בעזרת עצמה כשמכונות מנשימות אותה.
אני לא יכול להוציא תתמונה שבחדר בית החולים הלבן מתוך ראשי, תמונה כול כך בהירה עם משמעות כולכך קודרת.
תמיד שנאתי, ותמיד אשנא בתי חולים.
קול הבכי פסק, רק משיכות אף קטנות שברו את השקט שהתחיל לרעום בחדר הקטן שהיה בעבר חדר אורחים ועכשיו משמש כחדר-השינה של יובל.
ידי לא הפסיקה לעבור בשערה השופע והכהה, ללטף אותה, לנסות לנחם אותה, אם לא במילים אז במגע.
״את רוצה לשתות?״ אני שואל בשקט, בקושי מצליח למצוא את קולי הרועד אחרי שעות שלא דיברתי, שעות בהם נתתי ליובל לפרוק את כול החודשים מאז משפחתה מתה בתאונת דרכים קטלנית על הכביש המהיר.
היא מנידה את ראשה לשלילה, אני ממהר לשאול עוד שאלות, לנסות להסיח את דעתה מכול מה שרק יעלה למוחה.
הפחד שיעלה לה רעיון נסיון התאבדות נוסף.
״את רעבה?, אולי נילך למסעדה?״ אני ממהר להציע, היא תשלול את הרעיון אבל אי אפשר להאשים אותי על שניסיתי.
היא שוב מנידה את ראשה לשלילה, דמעות חמות וגדולות ממשיכות לזלוג על לחייה באיטיות, נושרות מהפנים ונספגות בסדין הבז׳ הבהיר שממוצע למיטה.
״אז ניראה סרט״ אני ממשיך להציע הצעות, שאני יודע את התשובה הברורה והחד משמעית לכולם.
לא.
היא לא רוצה לעשות דבר, אבל אני לא יכול להניח לה לא לעשות כלום, אני לא יכול להניח לה להישאר לבד ואולי רעיונות מטורפים יעלו לראשה והיא תרצה לבצעם, ושוב כמו סיוט חוזר בית החולים יחזור להדהד בעייני שוב.
קשה עד כמה שקשה יכול להיות.
״אני מצטערת״ היא מלמלה בשקט וקמה מהמיטה הרכה, רואים על פנייה שהמאמץ לוקח ממנה את כול הכוחות המועטים שעוד נישארו בגופה.
״לא! , אל תלכי!״ נחרדתי עד עמקי נשמתי שראיתי אותה פונה אל עבר דלת היציאה מחדר השינה, הלב שלי רצה להיסדק באותה הרגע, מה זאת ההרגשה המוזרה הזאת שממלאת את הלב שלי פתאום?
היא נעצרת במקומה, קופאת כמו פסל קרח דומם ויפיפה, שיערה השחור תלתלים ניצב יפה וכול שערה במקומה למרות שעות הבכי בהם בילתה עכשיו, לחייה הבהירות מעט אדמדמות ,שפתייה ועינייה נפוחות מן הבכי המר.
גם עכשיו, שהיא הכי פחות מאורגנת, לא מאופרת ולבושה, פשוט מי שהיא, למה זה מרגיש שונה פתאום?
קמתי מהר מן המיטה ממהר אל הדלת, חוסם בגופי את המעבר שלה לצאת, היא מלמלת משהו, אני כבר לא טורח להקשיב שעיניי שוקעות לתוך עייני החתול הירוקות שלה, המעט נפוחות ואדומות מן הבכי.
היא מלמלת לי לזוז, אני חושב…, אני לא זז אני רקוע במקומי, ידייה מנסות לפתוח את הידית ולחמוק ממני אל חדר הרחצה- המקום היחידי שהיא מבלה בו הרבה זמן, המקום היחידי שנותן לה נחמה.
אבל אני לא נותן לה לעבור, אני לא משאיר אותה יותר לבד, מעכשיו אני נותן את כול כולי בשבילה.
ולמה בתוך ראשי זה עדיין לא מרגיש לי מספיק?, מספיק טוב לרצות את רצוני העמוק לשמור עליה, להגן עליה, לדאוג לה.
בשנייה הבאה כבר נתתי לעצמי לזרום לבד בלי לחשוב, רכנתי מטה עד שידיי תפסו בפנייה ופשוט… נישקתי אותה.