הנקמה השלישית פרק אחד חלק א'

אתם מכירים את זה שאתם מאבדים מישהו קרוב אליך, אבל אתם מרגישים קצת אשמה על זה שמישהו אחר יותר עצוב מזה ממך? אם לא, עוד מעט אתם תבינו למה אני מתכוונת.
היי, קוראים לי ארין. אני חצויה (בת של אתנה) ובת שלוש-עשרה.
ורגע, אני אומרת מראש, אם אתם חושבים שזה סתם סיפור דמיוני, אתם יכולים לא להאמין לי. אבל אם אתם במקרה חצויים אז אני חייבת להזהיר מראש שכל מה שמסופר כאן קרה באמת.
טוב, אז זה הזמן להתחיל בסיפור.
זה היה אמור להיות עוד ארוחת בוקר רגילה, ואז תפוס את הדגל רגיל, ולבסוף הולכים לארוחת ערב ולמדורה וגומרים בפשוט לישון.
אבל זה לא קרה.
בארוחת הבוקר בלעתי את הכריך הצמחוני שלי בגוש אחד ואז כמעט נחנקתי, רציתי להתחיל את המשחק היום כמה שיותר מהר.
"תירגעי, גברת ויקיפדיה." אמר קול לידי. לא הייתי צריכה להסתובב, רק מישהו אחד קורא לי בשם המטופש הזה.
"טימי, אתה לא אמור לשבת לידי." אמרתי. חברי הטוב ביותר טימי הוא בן הפייסטוס, אז אסור לו לשבת בשולחן של אתנה… אבל נו טוב, טימי לא ממש מקשיב לחוקים. "ותפסיק לקרוא לי ככה."
"אל תדאגי, אף אחד לא יגלה שאני כאן." הוא אמר. בסופו של דבר פניתי להביט בו, ובקושי הצלחתי לזהות אותו. במקום שיער שחור מתולתל ועיניים חומות לטימי היה שיער בלונדיני ועיניים אפורות – המראה של כל בני אתנה, גם שלי. "זה מסווה פרצוף מיוחד שאני בניתי."
"איך הוא בדיוק עובד?" שאלתי.
טימי לחץ במקום מאחורי ראשו, ולרגע שוב נראה כמו טימי הרגיל. "אה, ככה."
"לא, אבל איך בנית את זה?"
הוא גלגל עיניים. "את באמת רוצה שאפרט לך על כל המרכיבים?"
את האמת, לא רציתי. נכון שאני בת אתנה, אבל אני רוצה להיות אדריכלית, לא ממציאה, ובאמת לא היה לי כוח להקשיב לכל ההרצאה המייבשת של טימי בנושא טכנולוגיה.
משכתי בכתפיי. "צודק."
"אז יש לך תוכנית לתפוס את הדגל, גברת ויקיפדיה?"
רציתי שוב להגיד לו שלא יקרא לי ככה, אבל ידעתי שאין טעם. "כן, אבל אני שומרת אותה כהפתעה."
"אז את אומרת שאין לך תוכנית."
"לא, יש לי תכנית."
"אז את אומרת שתחשבי על תוכנית בזמן המשחק."
"אז אתה אומר ש – "
"תפסיקו כבר לריב!" קטעה אותנו אחותי הקטנה, איימי. נכון שגם שאר הילדים בביתן אתנה הם אחים שלי, אבל לי ולאיימי יש גם אותו אבא. "אתם נשמעים כמו זוג נשוי."
אני וטימי התחלנו להסמיק, איימי תמיד גורמת לכולם לחשוב שאנחנו מאוהבים – למרות שמצידי, זה ממש לא נכון.
"איימי, את יודעת שאנחנו לא באמת רבים." אמרתי.
"אני יודעת!" היא ענתה בעליזות. "זה פשוט כיף לדמיין שאתם זוג, וזוג כל הזמן רב!"
טימי ואני גלגלנו עיניים ביחד. איימי אולי רק בת אחת-עשרה, אבל היא יכולה לגרום לאנשים לחשוב על כל מיני דברים – כמו למשל המחשבה שאני וטימי זוג (או המחשבה שילד שהיא במקרה שונאת מביתן ארס הוא מפלצת בתחפושת. אבל ברצינות, אז לא הבנתי כמה ערמומית היא).
"איימי," טימי פנה אל אחותי הקטנה. "אולי את יודעת מה התוכנית של ארין לתפוס את הדגל?"
"אה, בטח. זה – "
"חצויים!" קרא כירון, מנהל הפעילויות שלנו. "אני שמח להכריז על עוד משחק של תפוס את הדגל!"
כולם הריעו.
"אתם כבר מכירים את החוקים." הוא המשיך. "הגבולות שלכם הם ב- מה אתה עושה בשולחן אתנה, אדון וייל?"
טימי הסמיק. "אה, איך זיהית אותי?"
כירון הזעיף פנים. הוא לא ממש מחבב את טימי מאז שהוא גרם לכיסא גלגלים שהוא משתמש בו לפעמים לנוע רק ברוורס. "תחזור מיד לשולחן שלך, אדון וייל."
"טוב, אני מצטער, אבל עוד אנשים צריכים לקבל חתימות מהמלך." הוא לחש לי, גלגלתי עיניים.
הוא קם, חזר להיות טימי הרגיל ועשה תנועות כאילו מחכה שימחאו לו כפיים, כל מה שראיתי היה רק את איימי בוהה בו, ואז קלטתי שזאת לא היתה הפעם הראשונה.
"רגע." אמרתי לאיימי ברגע שטימי חזר לשולחן שלו וכירון המשיך לדבר. "את לא במקרה מאוהבת בטימי, נכון?"
הפעם זה היה תורה של איימי להסמיק. "לא. למה לי? הוא רק מהמם, חכם, מצחיק… טוב, כן, אני מאוהבת בו. תתני לי להציע לו חברות?"
חייכתי. "תשאלי אותי שוב כשתגיעי לגיל שתים-עשרה לפחות."
"אבל היום הולדת שלי רק בעוד שבועיים." היא מחתה.
"נכון."
שתינו פרצנו בצחוק שקט, מזל שכולם הקשיבו לכירון.
ברגע שכירון גמר להסביר, כולנו פרצנו בתשועות ורצנו לעבר היער.