סיפור אהבה צבאי-פרק 36
פתחתי בעדינות את הדלת הכבדה של חדר הפצועים בבית החולים האזורי כשמאחוריי ברטה ועוד מישהי שהראתה לנו את הדרך.
המראה היה זוועתי.
במיטות שעמדו שם בשורות שכבו חיילים. חיילים מסכנים, חלקם אפילו בגילי, שוכבים שם פצועים ובוכים.
ואני עוד התנדבתי לעזור..
ברטה סגרה את הדלת מאחוריה ולחשה לי באוזן,
"אני חייבת לחזור למקלט, בהצלחה"
הסתובבתי בין המיטות והבטתי על החיילים, חלקם רדומים, חלקם ערים אבל הם סבלו. ראו את זה עליהם.
"אחות.." קול צרוד נשמע מהמשך החדר.
רצתי לשם תוך כדי שאני מנווטת את דרכי בין המיטות וקופצת מעל כתמי דם קרוש על הרצפה (כן עד כדי כך מגעיל שם).
"מה קרה?" שאלתי את הפצוע ואז ראיתי מי זה, היה לו תג של הפלוגה שדניאל מפקד בה, הוא עדיין היה עם מדים, סימן שהפציעה טרייה.
"האינפוזיה שלי נחלשת.." הוא השתעל ואז המשיך, "אני צריך שתחזקי אותה"
"אוקיי אין בעיה" עניתי וכיוונתי את האינפוזיה לרמה יותר גבוהה כמו שלימדה אותי ברטה כשהגעתי למקלט.
"אה.. תגיד המ"פ שלך במקרה הוא דניאל?"
הוא חייך חיוך קלוש וענה לי,
"כן"
תחושת הקלה עברה בי, עכשיו אני לפחות יוכל להשיג קצת מידע על מה שעובר עליו..
"הוא בסדר?" שאלתי בלחש, אבל כנראה הוא לא שמע אותי אז הייתי צריכה לשאול אותו שוב אבל בקול רם..
"דניאל? הוא בסדר גמור, לוחם קשוח הגבר הזה. למרות שהוא נפצע בברך, אבל הוא לא עשה מזה עניין ופשוט המשיך הלאה."
התיישבתי על כיסא לצד המיטה,
"הוא גם הציל את אחד החיילים בפלוגה. מיירון הטיפש הזה.. לא שם לב שיורים עלינו והרים את הראש כדי להציץ החוצה מהבונקר. דניאל משך אותו למטה" הוסיף.
"ולמה אתה פצוע?" שאלתי לבסוף,
"בואי נאמר שהייתי במקום שלא הייתי צריך להיות בו"
אמר לי וחייך.
הוא נראה קצת יותר מבוגר ממני וגם יותר מדניאל אבל ללא ספק הוא לא עבר את גיל ה-26..
"אתה חושב שהמלחמה תסתיים בקרוב?"
יכולתי לראות שהוא מתלבט בינו לבין עצמו אך לבסוף ענה,
"שמעתי על הפסקת אש שתוכנס לתוקף בימים בקרובים אבל זה לא ימנע מהמלחמה להתחדש בעוד כמה חודשים.."
משהו בי התעורר פתאום,
"זה אומר שהחיילים יזכו להיות בבית לכמה חודשים נכון?" שאלתי בתקווה אדירה שזה נכון,
הוא הנהן.
קפצתי מהכיסא בקריאת "יש" עצומה וגרמתי לזה שהחולה משך אותי חזרה לכיסא שלי..
"את תעירי אותם" אמר לי.
"סליחה"
קמתי והמשכתי להסתובב בין החיילים.
***
"מי זאת טיפאני?" שאלה אחת האחיות בחדר בקול נמוך ומעצבן.
"אני" עניתי לה
היא הסבה את מבטה מלוח הרישום אליי,
"צריכים אותך בחדר השני"
"החדר השני?" שאלתי מופתעת, יש עוד חדר כזה? כמה פצועים יש במלחמה הזאת?!
"כן החדר השני" ענתה לי בלעג.
יצאתי וראיתי שממולי באמת יש עוד דלת ועליה רשום בשלט כחול: "חדר ריפוי 17" נכנסתי.
זה היה בדיוק אותו דבר רק ששם היו קצת יותר אחיות בגילי ופחות זקנות שמדברות בקול של גבר..
אחד החיילים הביט בי וסימן לי לבוא אליו.
"את יכולה לשים לי חומצה באינפוזיה?"
העיניים שלי נפערו,
"למה שאני אשים לך חומצה באינפוזיה?! זה רעיל!!"
"אני יודע" ענה לי בשקט.
"לא.. אל תגיד לי.." חיפשתי את החומצה עם בעיניים שלי ומצאתי אותה בשולחן שלידי. לקחתי אותה בחטף והחזקתי אותה חזק.
"לא" עניתי
המבט שלו בעיניים היה מזועזע.
"אבל את מתמחה את עוד לא יודעת את הדברים האלה.. חשבתי שלא תהיה לך בעיה!!" נזף בי.
"המתמחה שאתה רואה מולך מתנדבת כבר שלושה חודשים בבית חולים שדה שבמצפה רמון אז יש לי הרבה מושג בדברים כאלה!!"
הוא הסתכל לי בעיניים, בהה בי בכעס, העיניים שלו היו חומות כהות והיה בהן כל כך הרבה ייאוש. הצטערתי לשמוע שהוא הגיע למצב הזה.
"תביאי לי" הוא כעס, וניסה לתפוס את הבקבוק מהידיים שלי. הוא רצה להתאבד.
הגוף שלו היה משותק למיטה אז רק הידיים שלו פעלו. אבל הוא היה זריר, זריז יותר משחשבתי.
"אחוץ.." שמעתי קול מאחורי, הסתובבתי.
הוא ניצל את זה ותפס את החומצה בכל כוחו.
הבקבוק נפתח.
תפסתי אותו יותר חזק והסתובבתי חזרה אליו.
משכתי את החומצה אליי. בכל בכוח שלי, אולי יותר מדי חזק.
הנוזל נשפך לי על כמה אצבעות ביד ימין והבקבוק נפל על הרצפה.
הן עיקצצו עכשיו, ושרפו. צעקתי ואחיות נכנסו לחדר.
לאט לאט איבדתי את התחושה בהן.
כמה מתמחות ניסו לנקות ממני את החומצה. אבל לשווא.
היא נכנסה עמוק יותר לעור שלי ושרפה אותו.
שרפה את אותן אצבעות שנרטבו..
תגובות (11)
מושלםםם תמשיכיי
תמשיכייייייייי
גאד גאד גאד גאד גאד!!!
את ח-י-י-ב-ת להמשיך!!!!!!!!!!!!!!
מהממממממם תמשיכי!!!!!!
OMG!!!!! ,תמשיכי!!!!!
יאאא…מסכנה תמשיכייי
ואת גם תעלי שלישי כפרהעלייך
תמשיכיייייי
אייי תמשייכיי
ושלםם
תמשייכיי