מחבקת את הרגליים

מחבקת את הרגליים.
יושבת בפינת החדר, לבד.
מחפשת משהו שמזמן כבר אבד."
אני מסתכלת על הציור בדמותי, יושבת בפינת החדר החשוך והאפלולי וקוברת את הפנים בין הברכיים.
הוא נתן לי הקדשה.
הצייר האלמוני הזה.
המסקרן הזה.
מאז אותו יום אני משרטטת במחשבה את הצייר האלמוני.
האם הוא ג'ינג'י? בלונדיני? עיניים שחורות, או אפורות?
אני נזכרת בו, כשאני מבחינה בשלט חוצות ועליו גרפיטי.
הדמות שלי בצבעי שחור לבן, ולידה חתימה מסתורית.
פ.א.
אני מרימה עט אקראי ומשרטטת את ראשי התיבות על גב היד.
אני מכסה בפלסטר של דינוזאורים, בתקווה שיעבוד לי. שלא יימחק.
פ.א הוא אחד האנשים שהשפיעו על חיי.
למה?
כי הקסם שלו השתקף ממני. מהעיניים, מהדמות שלי.
וכך מצאתי את עצמי חוזרת לאותו שלט חוצות בין לילה ולילה.
כל שבוע החליף פ.א גרפיטי לשלט החוצות הפשוט והישן. החייה את העיר, מבחינתי, בכזו דלות שקסמה בעיני.
אני מקדימה היום, עבר שבוע והגיע הרגע לצפות בשלט החוצות מתהדר בציור חדש.
השמיים תופסים כהות שאין כמוה, בזריזות ומיומנות של מיליוני שנים.
הוא עומד שם, כמו שצפיתי.
דמותו חשוכה ולא ממש מוכרת לי, אותו הרגע.
אני מתקדמת בזהירות אל עברו.
"איך קוראים לך?" אני שואלת. הרוח משחקת לי בשיער בקלילות ומלטפת לי את צידי הפנים.
"פטריק אנדרסון" הוא עונה ביושר ולא מסתובב אליי אפילו לרגע. אני מחכה זמן קצר, ואז מתקרבת.
אני מצמידה את שפתי לשפתיו בקלילות שנעשית אגרסיבית למדיי. עיניו נפערות ותוך זמן קצר אנחנו נסחפים לנשיקה עוצמתית, תשוקתית, וחסרת אוויר.
אנחנו מתנתקים רק כאשר הנשימה נעשית נחוצה במיוחד.
אנחנו מתנשפים ואוחזים האחד בפניו של השני.
הרוח מלטפת את ראשינו, ופחיות הצבע כבר ממזמן מתגלגלות מטה.
"אני שמחה שמצאתי אותך, פ.א" אני לוחשת מבין התנשפות אחת לאחרת.
"אני שמח שמצאת אותי" הוא לוחש וממהר להצמיד את שפתיו לשפתיי,
נשיקה עדינה אך אגרסיבית.
הנשיקה הטובה בחיי.