Through the woods

היא רצה ביער,ידייה היו מלאות בשריטות,הג'ינס שלה נקרע ורגליה דיממו. שערה השחור היה מבולגן, מלוכלך ונדבק למצחה, בעינייה הכחולות נשקף הפחד,הרוח התנגשה בגופה ואור הירח היה האור היחיד שהאיר לה את הדרך. היא התנשמה בכבדות, האוויר אזל מראותיה במהירות, רגליה וידייה התעייפו, שריריה כאבו והיא רעדה אבל היא לא עצרה לרגע, היא ידעה שאם תעצור הוא יתפוס אותה. היא האיצה את ריצתה רק מהמחשבה הזאת, היא קפצה מעל סלעים,עקפה עצים ועברה דרך שיחים. היא לא ידעה לאן היא רצה העיקר להתרחק ממנו כמה שיותר. היא רצתה להסתכל לאחור אבל פחדה שהוא יהיה מאחוריה עוד שנייה משיג אותה והורג אותה, היא המשיכה לרוץ,הפחד שלט עליה, כל רעש,כל תזוזה, כל תנועה קטנה הקפיצה אותה. היא לא ראתה את הסוף של העצים. לכל מקום אליו הסתכלה ראתה יער,שיחים, עצים, הכל מלבד סימן לצביליזציה. הרצון להסתכל אחורה כבר בכל שנייה ושנייה עד שלבסוף לא יכלה יותר לעמוד בזה והסתכלה אחורנית, השטח היה נקי, היא נשמה לרווחה והסתובבה קדימה היא לא עצרה והתנגשה במשהו רך יותר ונמוך יותר מעץ. היא נפלה על האדמה והסתכלה למעלה, הוא עמד עם הסכין שלו חייך והיה ניצוץ בעיניו "לא! בבקשה!" היא צרחה אך לא היה מי שישמע את צעקותיה. הוא נעץ בה את הסכין ותחושת הסיפוק מלאה אותו בזמן שהיא כבה וגססה על האדמה בתוך שלולית הדם שלה. "אף אחד לא עובר דרך היער שלי" הוא אמר והוציא את הסכין מגופתה "ונשאר בחיים"
~3 שעות מוקדם יותר…~
"בואו נקצר דרך היער…בואו נלך לאיבוד" אמרה עמית בקול מלגלג "לא הלכנו לאיבוד! פשוט פנינו בפנייה הלא נכונה" אמר אלכס,התיישב על סלע והסתכל סביב. "פנייה לא נכונה בתחת שלי, הלכנו לאיבוד כי אתה כזה גאון!" אלכס הרים את מבטו הכועס אל עמית. "רוצה, תנווטי את!" הוא אמר והושיט את ידו לכיוון היער.
עמית התיישבה על האדמה שהייתה מכוסה בעלי שלכת זהובים שהשמיעו קולות שבירה כשעמית התיישבה עליהם. אניה נשענה על העץ,שילבה ידיים ובהתה בנעליה. "תודה שהלכנו לאיבוד!" "לא הלכנו עמית! סתמי רגע את לא נותנת לי לחשוב" "כן הלכנו" אלכס קם והקים את עמית, הוא נעץ בעיניי השקד שלה את עיניי הירוקות ועמית חייכה,שיניה הלבנות נראו לבנות מדי בגלל עורה השחום,שיערה המתולתל היה אסוף בגולגול והיא ניסתה לא לצחוק. "אם את כזאת חכמה,תנווטי את! תוציאי אותנו מפה! אניה, מפריע לך?"
הוא שאל את אניה אבל לא הוריד את מבטו מעמית. "לא מפריע לי רק תפסיקו לצעוק" אמרה אניה מבלי להרים את מבטה מנעליה. "יופי יש לנו הסכמה.. בבקשה תוציאי אותנו מפה" אמר אלכס ושחרר את עמית. "טוב.. נלך בדרך הזו" אמרה והצביעה לכיוון שהעצים בו דלילים וגבוהים. "כרצונך" אמר אלכס והתחיל ללכת אחרי עמית. אניה נגררה אחריהם. "לאן הולכים?" שאלה אניה כשקלטה שהיא עוקבת אחרי אלכס ועמית ושלה, עצמה אין מושג מה קורה פה. "ליציאה מפה" אמר אלכס בזמן בזמן שעבר דרך השיח בעקבותיה של עמית. הם נעצרו ואניה נתקעה בהם עמית ואלכס נעצו מבט בבקתת עץ שנראת כאילו עומדת שם 50 שנה נטושה. "שנכנס?" שאל אלכס "חחח.. לא!" אמרה עמית והמשיכה ללכת אלכס הלך בעקבותיה. אניה נעצה מבט בבקתה כמה רגעים נוספים והתחילה ללכת במהירות כשראתה עין מסתכלת עליה מהחלון, היא ניסתה לשכנע את עצמה שהיא סתם דמיינה והכל בראש שלה הם לא הספיקו להתרחק הרבה מהבקתה כשעמית נתפסה במלכודת אינדיאנית ונתלתה הפוך. אלכס התחיל לצחוק בזמן שעמית התפתלה וניסתה לשחרר את עצמה, אניה עמדה ובהתה בהם. "נו.." עמית לא סיימה את המשפט כשסכין פילחה את גופה, עינייה נכבו בבת אחת,דם התחיל לצאת מפיה וידיה נשמטו מטה אל הקרקע. אלכס הפסיק לצחוק והתחיל ללכת אחורה,מגונן בידיו על אניה המפוחדת. "צריך להוריד אותה משם" אמר אלכס והתקרב לגופתה של עמית,הוא שחרר את רגליה והיא נפלה על עלי השלכת כמו בובת סמרטוטים, על גבה של עמית היה פתק ' אתה הבא בתור! זה היער שלי ואף אחד לא יוצא ממנו בחיים' אלכס הסתכל על אניה שבהתה במבט מפוחד אל תוך היער "אן? אניה!?" "א..אתה חושב שהוא שם?" שאלה בקול רועד ועיניים מלאות בדמעות. "כן, אבל אנחנו נצא מפה לפני שהוא יספיק לפגוע בנו." הוא תפס את ידה ומשך אותה אחריה, הוא רץ קדימה ואניה נגררה אחריו. אלכס נעצר והסתובב "אניה! אני מתחנן תצאי מזה!" הוא הפציר בה,תפס בכתפיה וניער אותה. "אניה! בבקשה!" הוא לא רצה שיפגעו באניה ובעמית אבל על אחותו הוא לא שמר מספיק טוב. "רוץ!" צרחה אניה אבל היה מאוחר מידי, חץ ננעץ בגבו של אלכס, עוד חץ ועוד חץ 4 חצים בזה אחר זה "רוצי!" הוא אמר בכוחותיו האחרונים,נשם את נשמתו האחרונה והתמוטט על הרצפה. "את יכולה לברוח אבל אני אתפוס אותך HERE I COME" נשמע קול מסביבה. היא התחילה לרוץ,הוא רדף אחריה "אף אחד לא עובר דרך היער שלי!" הוא צרח בעקבותיה. האור נעשה דליל יותר והראות נעשתה קשה יותר לאניה, היא קפצה דרך שיחים ונפלה, ידייה נשרטו והג'ינס שלה נקרע, הוא עמד מעליה והניף את הסכין שלו, אניה זזה לאחור ומאחוריה היה מדרון ואניה התגלגלה בו,ידייה נחבלו יותר ורגליה החלו לדמם. היא קמה והמשיכה לרוץ למרות הכאב. היא רצה ביער,ידייה היו מלאות בשריטות,הג'ינס שלה נקרע ורגליה דיממו. שערה השחור היה מבולגן, מלוכלך ונדבק למצחה, בעינייה הכחולות נשקף הפחד,הרוח התנגשה בגופה ואור הירח היה האור היחיד שהאיר לה את הדרך. היא התנשמה בכבדות, האוויר אזל מראותיה במהירות, רגליה וידייה התעייפו, שריריה כאבו והיא רעדה אבל היא לא עצרה לרגע, היא ידעה שאם תעצור הוא יתפוס אותה. היא האיצה את ריצתה רק מהמחשבה הזאת, היא קפצה מעל סלעים,עקפה עצים ועברה דרך שיחים. היא לא ידעה לאן היא רצה העיקר להתרחק ממנו כמה שיותר. היא רצתה להסתכל לאחור אבל פחדה שהוא יהיה מאחוריה עוד שנייה משיג אותה והורג אותה, היא המשיכה לרוץ,הפחד שלט עליה, כל רעש,כל תזוזה, כל תנועה קטנה הקפיצה אותה. היא לא ראתה את הסוף של העצים. לכל מקום אליו הסתכלה ראתה יער,שיחים, עצים, הכל מלבד סימן לצביליזציה. הרצון להסתכל אחורה כבר בכל שנייה ושנייה עד שלבסוף לא יכלה יותר לעמוד בזה והסתכלה אחורנית, השטח היה נקי, היא נשמה לרווחה והסתובבה קדימה היא לא עצרה והתנגשה במשהו רך יותר ונמוך יותר מעץ. היא נפלה על האדמה והסתכלה למעלה, הוא עמד עם הסכין שלו חייך והיה ניצוץ בעיניו "לא! בבקשה!" היא צרחה אך לא היה מי שישמע את צעקותיה. הוא נעץ בה את הסכין ותחושת הסיפוק מלאה אותו בזמן שהיא כבה וגססה על האדמה בתוך שלולית הדם שלה. "אף אחד לא עובר דרך היער שלי" הוא אמר והוציא את הסכין מגופתה "ונשאר בחיים"