קצת מהכל- פרק 7

רוי ואני ישבנו על הספה בסלון ופשוט דיברנו, דיברנו על הכל. אני לא רגילה לשבת ולדבר ככה סתם עם אנשים, אבל דווקא איתו זה היה ממש נחמד. הוא סיפר לי על עצמו, על אמא שלו, על האחים שלו, ואני כתגובה סיפרתי לו גם על עצמי. באיזשהו שלב הוא שאל אותי אם עוד כואב לי אבל אמרתי לו שאני כבר לא מרגישה את הכאב, מספיק נורא זה שהוא כל כך מאשים את עצמו על המכה הזו. אני לא חושבת שאי פעם התנהגו כלפיי כמו שהוא התנהג, בכזו דאגה. תמיד ידעו שליה אמסלם יכולה לדאוג לעצמה, זה תמיד היה ידוע, אף אחד אף פעם לא ניסה לערער על זה. יש בו משהו מקסים. שוב הטלפון שלי צלצל.
" את מקובלת.. " הוא נאנח בחיוך.
" דקה שנייה " אמרתי מתנצלת והלכתי אל הטלפון. נועה התקשרה אליי. " מאמי אני יכולה לחזור אלייך עוד כמה רגעים? יש אצלי מישהו ".
" מישהו? " היא שאלה מסוקרנת.
" הילד שהרביץ לי בצהריים בטעות, בא לפה והתנצל ".
" וואלה.. " היא נאנחה.
" למה? " שאלתי.
" סתם לא חשוב, תתקשרי כשתוכלי ".
" קרה משהו? " שאלתי מודאגת.
" אני פשוט צריכה לברר איתך משהו ". כשנועה אומרת לי דבר כזה כנראה שבאמת קרה משהו. פניתי לרוי ואמרתי לו שאני מצטערת אבל שחברה צריכה אותי לכמה רגעים, שיש איזה משהו דחוף שהיא צריכה לדבר איתי עליו. רוי אמר לי שהוא במילא הרגיש שהוא כבר מעיק עליי. " נועה אני שתי דקות חוזרת אלייך מבטיחה " אמרתי לה.
" טוב בובה " היא אמרה וניתקתי את השיחה.
" אני ממש מצטערת, פשוט אני מכירה את נועה, כשהיא אומרת לי שהיא צריכה לדבר איתו משמע שקרה משהו יותר מ'אוי קניתי חולצה' וזה קורה הרבה " ציחקקתי " לא התכוונתי לגרש אותך או משהו, באמת לא נעים לי, אתה אחלה ילד והייתה לנו אחלה שיחה ".
" אז עוד נדבר? " הוא שאל אותי בחיוך.
" בטח, את המספר אתה רוצה? ".
" אני אשמח " הוא אמר בחיוך וכתבתי לו את מספר הטלפון שלי בפלאפון שלו. הוא עשה את אותו הדבר ואני חייכתי חיוך גדול. אני לא רגילה להיות כל כך נחמדה כלפי אנשים, או להיפתח כלפי אנשים. אני בעיקר חושבת שהשינוי הגדול הוא מאז הראיון עם עידו, היה בו משהו נורא נורא אמיתי, משהו שהרבה זמן לא מצאתי בחברים שקרובים אליי. ליוויתי את רוי לדלת ונפרדנו בנשיקה על הלחי.
" דברי " אמרתי לנועה בטלפון.
" שמועות אומרות שעמרי צריך להתקשר אלייך.. " היא אמרה. היא הייתה נשמעת מאוכזבת, עצובה, כאובה.
" השמועות צודקות " אמרתי, " אני אבל לא יודעת על מה, הוא עוד לא התקשר ".
" אה לא? " היא שאלה.
" לא " נאנחתי, " הייתי עם רוי כל אחר הצהריים וחוץ מטלפון עם גיא, הזה שיצאתי איתו, לא קיבלתי שום דבר. למה? מה את מפחדת שאני אקח לך אותו? את רצינית.. אני לא אעשה דבר כזה ".
" אז למה שהוא פתאום ידבר איתך? למה דווקא איתך? הוא יותר קשור למעיין מאשר אלייך ".
" את שואלת אותי שאלות שאין לי ממש תשובה עליהן.. ".
" אוקיי " היא אמרה. היה נשמע שהיא ממש כועסת.
" שמעי אם את כועסת אז אין לך על מה.. דוגרי לא קרה כלום, ואת יודעת שגם לא יקרה ".
" טוב נתראה מחר, טוב? " היא אמרה. וואו היא ממש כועסת.
" בסדר " אמרתי די עצבנית, " ביי ". מה היא החליטה לשגע לי את הצורה?! היא יודעת שאני במילא לא מרגישה כל כך טוב ושגם אני הופתעתי. איך היא לעזאזל בכלל יודעת? כנראה מישהו ראה אותי מדברת איתו או משהו, אני לא בדיוק יודעת. לקחתי כוס שוקו ועוגיית אוראו, אכלתי אותם כנשנוש במקום ארוחת ערב, לא הייתי רעבה, הייתי עסוקה מידי במחשבות ופניתי אל המקלחת. שטפתי את עצמי מכל היום הארוך והמכאיב הזה. בין השמפו למרכך שמעתי את אמא צועקת מלמטה שהיא הגיעה הביתה, איזה כיף. יצאתי מבושמת אל החדר ומרחתי את גופי בקרם האהוב עליי, בריח של קוקוס וניל. פתחתי את הלפטופ כדי לבדוק אם מישהו חיפש אותי במקום כזה או אחר, אבל היה די שקט. אני רגילה למצב אחר לגמרי. דפיקה על הדלת הפסיקה את מחשבותיי.
" ראשון צילומים? " אמא שאלה אותי.
" למקום הרגיל? " שאלתי בחיוך.
" כן, בסביבות חמש אחר בצהריים ".
" יש לי מגמה. אני מסיימת ללמוד בשש ".
" את לא יכולה להשתחרר? " היא שאלה. אני שונאת את השאלות האלה, היא יודעת שחשוב לי להגיע למקצועות המגמה שלי, יותר מהרבה שיעורים משעממים אחרים.
" לא " קבעתי.
" אוקיי אז נעביר את הצילומים, או שהם יקחו מישהי אחרת.. " היא נאנחה.
" למה את עושה לי את זה? " שאלתי.
" עושה מה? ".
" מציבה לי תנאים. לא אמרנו פעם השכלה לפני לימודים? לפחות במה שקשור לדברים שאני באמת אוהבת לעשות? ".
" אל תדברי שטויות " היא נאנחה, " את אוהבת לדגמן ".
" אני אבקש אישור מרוצה? " שאלתי ולא הסתכלתי עליה.
" אל תעשי טובות " היא אמרה.
" אמא.. " נאנחתי.
" לא באמת. אם אין לך כוח להשקיע בזה אז סתם חבל, את לא צריכה את זה ".
" אמא ממתי את כזו ריגשי?! " שאלתי כועסת.
" כמעט מתמיד " היא קבעה.
" טוב.. בסדר.. ניצחת. צילומים בראשון ".
" אחלה " היא אמרה לי בחיוך קטן וסגרה את הדלת. מה שנשאר לי זה ללכת למורה שיש גם מחר את שיעור המגמה ולבקש ממנה להשתחרר יותר מוקדם ביום ראשון בגלל בדיקות רפואיות, זה בדרך כלל התירוץ שלי. אני מקווה שזה יעבוד.
עד לרגע הזה עמרי עדיין לא התקשר, טוב אולי זה לא כל כך חשוב כמו שהוא חשב.
הלכתי לארון הבגדים וניסיתי למצוא בגדים למחר, בתחזית אמרו שיהיה די קריר, אז לקחתי קרדיגן מעל חולצת בית הספר. צעקתי לילה טוב, כיביתי את האור ונכנסתי למיטה. עם האור הקטן שליד המיטה שלי כיוונתי בטלפון שעון מעורר, לא באמת אכפת לי מהקליטה. כיביתי את האור ונשכבתי עם הראש על הכרית. הסתכלתי לתקרה ומחשבות על נועה המשיכו להעסיק אותי, היא ממש כועסת. הוא אפילו לא התקשר… גם בכלל לא רציתי.