לא כל הנוצץ זהב – פרק 111

תבינו, זה חצה את כל הגבולות.
נכון, אז אני בן שמונה עשרה עכשיו, וואו, כמה מדהים, והיי, תראו, האוזניים של מארק מחודדות, בואו כולנו נצחק על זה ונזכיר את העובדה שעכשיו הוא כמו שדון חג מולד.
כל כך מצחיק, בחיי, תביאו לי מגב כי אני נשפך פה!
למרות שדבר אחד היה לי מוזר… הייתי יכול להישבע ששמעתי קמצוץ קנאה במה שאריק אמר.
כלומר… אני הייתי אמור לקנא בו: הוא היה תמיד זה שקיבל את תשומת הלב החיובית, הייתה לו אמא, ועכשיו גם אבא אוהבים, ואני… טוב אני סתם יתום עם אבא מתעלל ואמא שלעולם לא אפגוש… הדבר היחיד שהיה הכי קרוב לאהבת נפש היה אוט, כלומר, הוא היה היחיד שבאמת הכיר כל צד וצד שלי, ואני הכרתי כל צד וצד בו.
הגעגועים שלי אליו מילאו אותי בצורה בלתי אפשרית… כל כך התגעגעתי אליו, וכל כך רציתי לחזור להתייחד איתו.
אני לא אשקר לכם שהיו רגעים שרציתי לבכות, אבל לא יכולתי.
ועכשיו, פתאום הייתי בן שמונה עשרה, וככל שהתקרבנו יותר ויותר לקליפורניה, פחדתי יותר ממה שעלול לקרות שם.
מה אם לא נצליח במשימה שלנו?
"תעצור את המכונית! עכשיו!" צעקה לילי.
אני בלמתי בכוח כדי לראות את מה שעמד מולנו.
פסל.
פסל אבן מסותת בצבע אפור.
"וואו," מלמלתי.
"מה?" הם שאלו.
"זה מדהים," אמרתי.
יצאתי מהמכונית וניגשתי לפסל.
"תראו את איכות העבודה," אמרתי.
"זה נראה אנושי, אז מה?" שאלה לילי.
"מעניין איך פיסלו את זה," מלמלתי.
"אני מריח אוכל?" שאל אריק.
"גם אני מריחה," אמרה לילי.
רחרחתי לרגע את האוויר.
"יש שם צ'יזבורגרים, צ'יפס, כעכים, אני גם חושב שאני מריח ריח מושק של נחשים," אמרתי.
"אחי," בהה בי אריק. "איך?"
"אני לא יודע," אמרתי. "אני מרגיש שחוש הריח שלי התחדד."
"למה? איך זה קרה?" שאל אריק.
"אני מניח שזה בגלל שעכשיו שאני בן שמונה עשרה, הקשר שלי עם אוט הוא כביכול כבר של כמה שנים, אז אני קיבלתי ממנו את כל הדברים האלו כמו חוש ריח טוב. אני גם חושב שאני רואה יותר טוב."
"זה מגניב," אמרה לילי. "אז עכשיו אתה תתחיל לירוק אש?"
"חה חה," אמרתי. "מצחיק מאוד, ג'ונסון, אבל לא," אמרתי.
לילי רק הביטה בי במבט קצת נעלב וכועס.
"סליחה," מלמלתי. "אבל גם מעצבן שאתם מדברים אלי ככה."
אריק הביט בי במבט משונה.
"לא משנה," אמרתי.
"טוב, למה שלא ניכנס לראות אם אפשר להשיג משהו לאכול?" שאל אריק.
"טוב… תמיד אפשר," אמרה לילי.
"אני מניח," אמרתי.
"איפה הכסף?"
"אצלי," אמרה לילי.
היא הוציאה מהכיס שלה כמה שטרות מעוכים.
"לא יישאר לנו הרבה," מלמלתי.
"אז ננצל אותו בחכמה," אמר אריק. "גם ככה אחרי שנצליח ונמצא את אוט הוא בטח יצליח לקחת את שלושתנו."
"כן," אמרתי. "אני מניח."
איתרתי את מקור הריח והובלתי את אריק ואת לילי איתי.
"למרות שעדיין לי תחושה רעה," אמרתי.
"למה?"
"נחשים," מלמלתי.
"אתה סתם מדמיין," אמר אריק, והניף בידו בביטול.
"אני לא!"
"לא משנה," אמרה לילי. "אוכל."
"כן, אוכל," אישרתי.
"אוכל," אמר אריק, ושלושתנו נכנסו אל תוך החנות.