עלילות הוגוורטס- הרמיוני- אל תכריחי אותי לספר (פרק 5)

"שירן" אומרת הרמיוני, מתיישבת לידי. "את עדיין בבלוג?" שואלת-רוטנת הרמיוני, בעוד היא מציצה במסך.
"כן" אני אומרת בטון חמוץ. "יש לך בעיה עם זה?" אני שואלת.
"לא" היא אומרת. "אני רוצה לדבר איתך על משהו" היא אומרת.
"שפכי" אני אומרת לה.
"את בת מוגליגים?" היא שואלת בחשש.
"לא בדיוק" אני אומרת. "ההורים שלי הם בני מוגליגים"
"אה. שאלה שנייה. את אוהבת את דראקו מאלפוי?"
"לא. מזה השאלה הזו, הרמיוני?"
"סתם. שמעתי שהוא אמר שראה שכתבת בבלוג שיחה בה הוא מוצג כחתיך…"
"כן, זה נכון. אבל זו שיחה של בנות סלת'רין"
"אה. טוב שאלה שלישית. מה זה אבן החכמים?" היא שואלת.
"אבן שנותנת חיי נצח. הרמיוני.." אני אומרת, בקול מתחנן. "די עם השאלות האלה"
"לא! יש לי עוד שאלות" היא אומרת. "ההוא שאסור להגיד את שמו קשור בזה?" היא שואלת בקול רועד.
"כן" אני אומרת, בכניעה. "הרמיוני, אל תכריחי אותי לספר!"
"לא!" היא מתעקשת. "שאלה רביעית…" היא פותחת,
"הרמיוני, די!" אני מתחננת.
"לא!" היא אומרת.
"הרמיוני, תפסיקי. אם יהיה משהו שנצטרך לדעת, היא תגיד לנו" אומר הארי, שצץ משום מקום. כנראה ישב על הכסא שליד הארון.
"אבל-" היא פותחת.
"די!" הוא אומר, יותר נכון צועק.
הרמיוני נכנעת, ואני מביטה בו במבט של "הצלת-אותי". הוא מחייך, אני מחייכת וזהו. ועכשיו- למה שרציתי לכתוב לפני שהרמיוני הופיעה:
האמת? אני כבר לא זוכרת. אוף..!
"הארי, תפסיק לבהות במסך" אני אומרת לו.
"מי זה ההוא שאסור להגיד את שמו?" הוא שואל.
"אני יכתוב לך את התשובה על המסך" אני אומרת.
הוא מהנהן.
ולדמורט
"מי זה?" הוא שואל, סקרן.
מי שהרג את ההורים שלך, והשאיר לך את הצלקת.
הפנים שלו נהיות עצובות, וכועסות. "איך את יודעת על זה?" הוא שואל, ואז נזכר. "ספרים" אנחנו אומרים, ביחד. וצוחקים.

נ.ב
הרמיוני לקחה איתה את הספר.