אהבה גדולה מהחיים… ומהמוות. (פרק חמישי ואחרון)

אתה יודע, אנשים לא יאמינו לי שיש לי חבר שהוא רוח.
"וזה משנה?"
"אתה יודע, להשוויץ.."
הוא גיחך.

****

אני באמת לא יודעת מה נכנס בי, אבל בא לי להפחיד מישהו. ואני יודעת בדיוק איך….
אפילו בחרתי לי קורבן, ג'סיקה, הילדה שהתעללה בי שנים.. בגללה אני בחרם לא מוגדר. תמיד.
התוכנית: אני שולחת את מיכאל לרגל אחר ג'סיקה וחברותיה. אני יודעת שהן מתכננות לנעול אותי בשירותים… אני רק צריכה לדעת מתי… ואז כשאני נעולה, מיכאל נכנס ומפחיד אותם בהרמת חפצים. זה יראה כאילו הם עפים!

בהתחלה מיכאל לא הסכים להפחיד מישהו.. אבל אחרי שסיפרתי לו מה הן עוללו לי היה יותר קל לשכנע אותו…

"אפשר לצאת לשירותים?" שאלתי בשעה הרביעית.
"כן. עוד מישהו?" המורה ענה.
"אני."
"גם אני"
ג'סיקה ובוני חברתה ענו. מושלם.

"הצילו! תשחררו אותי!" צרחתי. כמובן שזייפתי אבל אני שחקנית מעולה. הן ציחקקו.
"אתן עוד תראו! רוחות רפאים ירדפו אותכן!" הן ממש התגלגלו מצחוק.
"את מקללת אותנו או משהו? כאילו כמה סתומה את יכולה להיות?!" בוני הגיבה. כמה אופייני. זה הקטע שאני שותקת ומחכה לצרחות.
פיתאום, שנייה לפני שהן פתחו את הדלת בכוונה ללכת, סבון הידיים עף באופן פילאי. האורות השתגעו. הדלת ננעלה ונטרקה.
"או מיי גאד! אה!!!!" צרחות אימה הדהדו בחלל השירותים (המסריח.)
הברזים הזרימו מים והפסיקו לסרוגין.
כעבור ארבע דקות של אימה הדלת נפתחה והן פתחו בריצה.

מיכאל נישק אותי קלות, ונפרדנו. לפחות לשעה הזאת בבית הספר..
"כל הכבוד! זה היה מדהים!"
"תודה. אני מקווה שהם לא יציקו לך יותר…"
"ביי!"

בדרכי הביתה חשבתי עליי, ועל החבר הרוח שלי.