מהו הכעס שבתוכי

אני מרגישה את זה.
זה עולה בתוכי. זה ממלא אותי.
הכעס. התסכול. העצבים. הייאוש. אני לא מצליחה להשתלט על עצמי. אני מרגישה לבד, והלבד ממלא אותי. אף פעם לא החזקתי את הכדור. ברגע שהוא הגיע אליי, הוא נפל. אבל המשכתי. המשכתי להעמיד פנים שאני עדיין מחזיקה בו. למרות שמזמן הפלתי אותו. כולם בטוחים שהכדור אצלי בידיים, כשלמעשה הכדור כבר החליק מזמן.
הכעס.
מה קרה לי? מה קורה לי? למה אני עצבנית כל הזמן? עצובה. כועסת. מאוכזבת. בודדה. בודדה. הבדידות. הבדידות היא זאת שאוכלת אותי מבפנים. הבדידות היא זו שהורגת אותי ואני לא מצליחה למלא את החלל. החברים שלי. הבית שלי. השמחה שלי. הכול. על הכול וויתרתי במטרה להצליח, אבל אני לא מצליחה. והכדור? כולם מתחילים לראות שהכדור כבר החליק. הכדור כבר לא אצלי. הכדור החליק והתגלגל כבר מזמן. אנשים רואים ואני לא מצליחה להסתיר את האמת. למה? למה אני נהיית כל כך חלשה. כל כך עצובה כל כך בודדה. אני מתייאשת. אני שרופה מבפנים.
שחורה מבחוץ ושחורה מבפנים.
ואני צועקת. אני צועקת כל כך חזק. אז איך זה שאף אחד לא שומע ואף אחד לא רואה? זה ברור לי. כי עם חיוך קטן ושקט, חיוך מסתורי וחמוד. עם שתיקה שמתלווה ושמחה מזויפת במבט, גם אתה יכול לשקר. אתה רק צריך לקחת את שמחת החיים שלך ולהרוג אותה. לרצוח אותה. להותיר ממנה כלום ושום דבר. ובסוף, בסוף אתה צריך להפוך את מה שנותר ממך לכעס כלפי העולם, ואז אתה מבין שהלכת לאיבוד. הלכת לאיבוד וכנראה לעולם לא תחזור למי שזכרת שהיית פעם. אתה בודד. לבד. והכי גרוע מכולם – אתה התבגרת.
הלוואי שלא הייתי מתבגרת לעולם.
הלוואי שלא הייתי צריכה ללמוד את הכאב שלהכיר אנשים שונים.
הלוואי שלא הייתי קיימת.
הלוואי שהייתי יכולה לשוט לי על נהר. רחוק. אפל. לתוך מקום אחר. רחוק יותר. רחוק יותר. רחוק יותר מכול הבולשיט הזה.
אבל הנהר הזה לא קיים, כמו הנסיך שלא בא …