סיפור אהבה אחר

היא הציגה תעודה וחיכתה בשקט. מולה השתרע המסדרון המוכר לה זה עשר שנים. מאובק, אפור ומדכא. מאז היתה נערה עברה פה. והיא הכירה כל חייל, גם כשהתחלפו. העיניים הכחולות שלו מרגיעות באופן די מוזר. חדש החייל הזה, חשבה כשהתרכז בתמונה ובה חלופות, מנסה לזהות את דמותה. בקושי הצליחה להבליע את חיוכה, הרי בתמונה צולמה בלי הכיסויי שכיסה עכשיו את שערה הארוך, ככה כתוב בנהלים. מסגרת זהובה דקה עיטרה את זוג העדשות של משקפיה שעכשיו פיארו את עיניה החומות, ואשר בפרץ של התמרדות הורידה כשצולמה התמונה. כל כך שונה, אבל כל כך דומה. החיילים לפניו כבר הכירו אותה, ידעו את שמה. לפעמים רק בדקו את תוקף האישור שאיתו יכלה לעבור במחסום במעבר דרך מסדרון הפועלים. לפעמים חייכו אליה והתלחשו 'איזה עיניים יפות יש לה לילדה.' בטוחים שהיא לא מבינה אותם. אבל הבינה כל מילה. יש לה יכולת למידה טובה, למרות שלא סיימה את לימודיה, ויש לה כישרון לקלוט שפות, היא כבר יודעת לפטפט בעברית.
אבא נפטר כשהיתה בת שש, והיא הבת הבכורה יצאה לעבודה כדי לעזור. אמא .
חששה. 'בינתי…' היתה לוחשת בכאב. 'יהיה בסדר, נסתדר… בעוד שנתיים יוכל אחיך עאדל לצאת לעבודה בחוץ.' אבל איך יכלה לתת לאמא לכרוע תחת הנטל בפרנסת אחיה הקטנים? 'את צריכה להתחתן, להקים משפחה.' היתה אומרת. אבל בגילה כבר נחשבה ל'זקנה', וכבר לא כל כך מצאו לה שידוך מתאים. והיא כמעט בת עשרים ותשע.
זה בסדר, הוא ילמד לזהות אותה, חשבה כשבחן את עיניה בריכוז. ככה קרה עם כל החיילים החדשים, כל שלוש שנים כמעט, תמיד מנסים להשוות בין מה שרואות עיניהם, לבין הדמות הניבטת להם מהתמונה. בקצהו הרחוק חיכו לה מכריה הפליסטינאים, נשים וגברים שיצאו את גבולות הרצועה כדי לפרנס את משפחתם, מאחוריה משתרך לו תור ארוך, מחכים לתורם בחום הכבד, וחוסר סבלנות מתחיל לבצבץ לו באיטיות. החייל ממשיך לבחון את עיניה ואת התמונה, עד שהיא מרגישה נבוכה מעוז מבטו, מהכחול העמוק שהזכיר לה את הים הגדול. אז היא מורידה את עיניה, ומשרטטת בנעלה המרופטת מעגלים דמיוניים על רצפת הבטון. ליבה מתחיל להלום והוא שואל לפתע, 'לאן את עוברת?' והיא תוהה אם מסרה את האישור התקף, או שמרוב מהירות שכחה. 'לישראל… לעבוד.' מגמגמת בעברית רווית מבטא, וכבר מפשפשת בכיסיה הגדולים כדי לחפש את האישור הנכון. הוא בוחן, ושוב בודק את האישור בתעודה, מניע את סנטרו כרומז לה להיכנס לחדרה של שומרת הגבול הישראלית. העומס שנוצר אחריה משתחרר, וכל האנשים מתחילים לעבור. מתוסכלת היא מחכה בחדר שקיר אחד שלו מכוסה בתמונה של ראש הממשלה הישראלי. מאחורי שולחן קטן יושבת חיילת ובודקת מסמכים של גבר שגם תוקף אישור הכניסה שלו מוטל בספק. דוממת ושקועה בהמתנה ארוכה בחום הכבד, הסבה את ראשה לאחור, הישר אל עיניו הכחולות של החייל. נצמדת למבטו ולא מצליחה להעלים את החשש הקל שמתגנב לתוך עיניה החומות, לרגע הוא מתרכז בתעודות שלפניו, וברגע הבא נצמד מבטו אליה, עיניו מתמלאות פתאום חום בלתי מובן לה. מוכנה להישבע שהוא מחייך, אבל שום שריר לא זע בפניו, בלסתותיו, ובשפתיו היפות.
והוא בוהה בעיניה הגדושות שאלות ותהיות של החיים. מתחננת ללא מילים שיתנו לה לנשום נשימות עמוקות בלי לפחד, להביט בדיונות החול שמעבר למחסום, בדקלים הנעים ברוח החמה.
מהורהרת מרגישה שסועה בין החשש להישאר לבין התשוקה לפרוץ בריצה את המחסום הנתעב. אבל עיניו הכחולות מרתקות אותה, והיא נשארת. ברדיו של החיילת מתנגן שיר בקול נמוך, "תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר…" והיא אומרת לה בקול תקיף, 'צריך לחדש אישור.' אז היא בוהה בכחול העיניים, והוא בוהה בה, 'את מבינה?' כועסת החיילת. ובשקט מהנהנת. אוחזת באישורים הישנים שלה חוזרת במעבר החוצה לעבר הכביש המאובק ועמדת החיילים העלובה. לעבר החושות של הפליטים, קבוצת שוטרי הרשות בבגדיהם המנומרים, והקלצ'ניקובים שלהם. הלחות מדביקה את השמלה הארוכה אל גבה, ועיניו של החייל נעלמות לה מאחורי השער. נושמת חרישית את רוח הים כמעין נחמה, ורצה. החול מכסה חלק מהשבילים והדרכים – מציף את בהונות רגליה, מתפללת בליבה על מהפך שישנה את הכל.
בבוקר מוקדם כשהשמש עולה, מתייצבת שוב מול המחסום, הפעם לא מנסה אפילו לעבור. האישור הישן עדיין נח בכיסה, והיא לא זוכרת שעליה לחדש אותו בהקדם, יושבת על חלקת אבנים שבורה שפעם הייתה גדר אבנים מסודרת, ועכשיו הזדקר ממנה עמוד שבור שנראה כמצבה קטועה. מסתכלת עליו, על החייל החסון, על מדיו המאובקים, על הזיעה שהתפשטה בגבו ומתחת לבית שחיו, השיער התבדר ברוח החמה. במיוחד שמה לב לתנועות ידיו העדינות ומשיכת כתפיו בהיסח הדעת. פעם אחת הרים את כחול עיניו אליה ומבטיהם נפגשו, בוחן אותה דקה ארוכה.
בבוקרו של יום המחר, התייצבה שוב. משכנעת את עצמה שאם תחדש את האישור, שוב לא תראה אותו ממקום מושבה על החומה השבורה. כך גונבת לעצמה עוד רגעים קטנים של אושר. הוא מעז ושולח לה חיוך יפה. חיוך מחזק. כשבדק את האישורים עקבה אחרי מצחו החרוש ריכוז, אחר אצבעותיו המלטפות בהיסח הדעת את הנייר. ככה היתה יושבת שעות עד שהגיעה השעה לחזור הביתה.
בוקר אחד, ארזה בסתר פיתות עם זעתר שהכינה אום סאלח והביאה לאימה בלילה שעבר. כשהתקרבה אל המחסום עמדה שם והביטה בחייל שלה. לראשונה שלחה לו חיוך ביישני. התקרב אל הסורגים וחייך בחזרה. בצהרים כשמספר האנשים שעברו במחסום הידלדל יצא מהשער והתקרב, יכלה להריח את ריח הזיעה המעורב בריח סבון קלוש. פניו שזופות ויפות אף יותר מקרוב. לא אמר לה כלום, רק התקרב וישב לצידה על חומת האבנים השבורה. היא הוציאה את הפיתות העטופות בבד הדק, והושיטה לו במבט נבוך, אצבעותיו נוגעות בה ברפרוף קצר, וליבה הולם. מחייך אליה שוב. יש לו חיוך יפה מקרוב, ליבה פורח באהבה, נהנית לראותו משביע את הרעב המתעורר בו לריח הזעתר הטרי. 'תודה.' לוחש, והיא מתענגת למשמע צליל קולו, מחייכת במבוכה. 'את מבינה אותי, נכון?' שואל, והיא מהנהנת. 'יש לך עיניים יפות.' הוא מוסיף, מחייך למראה הסומק שמשתלט על לחייה. לא מאמין שישב איתה על חומת האבנים השבורה, מדמיין כאילו יושב איתה על תל אהבה – כאילו היה בסוג של חלום, הכל קורה ולא קורה. מתעלם מהסביבה, מתעלם מהנסיבות, ופשוט נהנה מיופי פניה, מעיניה החומות שחש כאילו כישפו אותו. כמו מתוך ענן סמיך הוא שומע, 'הייי.. שלומצצצ….בוא'נה יא בנאדם, יש פה ים של אנשים…' החייל שלה מסובב את פניו לעבר חבריו החיילים – משגר לעברה חיוך מתנצל. 'אני חייב ללכת, תהיי כאן מחר?' עיניו נדלקות בתקווה. והיא מהנהנת אליו בתשובה, עיניה נדלקות בשמחה. 'דרך אגב, שמי שלומי…' מושיט לה את כף ידו מצפה שתלחץ אותה. אבל היא נרתעת לאחור בביישנות, גם מפני שפחדה שמישהו מבין האנשים שעוברים במחסום יראה את מה שעשתה, וגם כי יכריזו עליה כעל בוגדת. אבל שולחת לו מבט מפציר שינסה להבין. אז הוא מחייך אליה חזרה בהבנה. 'מה שמך?' הוא שואל. דקה ארוכה היא שותקת. עונה בקול צרוד. 'אֲסיל…'
'אסיל.' הוא חוזר על שמה בשקט, משתעשע במשחקי האותיות של שמה. פתאום מגלה שנעים לשמוע את קולו הוגה את שמה. 'אני אחכה לך, מחר.' והיא מאושרת. שוב קוראים לו חבריו בחוסר סבלנות…'שלומצצצ….תזיז את עצמך לכאן.' הוא מתרומם בקפיצה, קורץ לה ברוב משמעות, 'ביי חומד…' הוא אומר לה.
אחרי לילה ארוך של שינה בה נעה בין חלום למציאות, חשה אושר מהול בפחד. נזכרת בפניו היפים, בידיו האוחזות בפיתה הטרייה. נזכרת בקולו העמוק…ומחכה בקוצר רוח לבוקר המחרת.
בבוקר מנער אותה עאדל אחיה. 'קומי..!' הוא דוחק. 'קומי, אמא לא מרגישה טוב… מהר!' מטושטשת משינה טרופה, היא מוותרת על כיסוי השיער, שערה השחור נופל כמפל על כתפיה. רצה מבוהלת אל אימה ששכבה על המיטה וחירחרה. 'צריך להזמין רופא.' הוא אומר והיא בקושי שומעת אותו. 'צריך אמבולנס!' היא קוראת בהיסטריה, ומייד חודרת למוחה המחשבה שזה לא פשוט כל כך להזמין אמבולנס. פותחת את כפתורי שמלתה כדי לתת לה מרחב נשימה. 'תזמין רופא.' היא נכנעת – קוראת לעבר אחיה.
לפתע נשמע קול נפץ עז, היא כבר יודעת לזהות קול רעם של התפוצצות נפל של פגז. האוויר רועד לרגע. 'אמא, תנשמי… אל תפסיקי לנשום.' מתחננת לאימה. ושוב נשמע קול נפץ במרחק.
אחר כך יוצא ד"ר חאלד מהחדר, מבט מלא צער בפניו. 'אני מצטער, אבל אום עאדל איננה עוד.' וקול זעקתה נשמע רועם בשכונה.
בבוקר למחרת לא מצליחה לשאת את העצב הנורא, מכסה את שערה, מהדקת את שמלתה, צועדת לעבר המחסום. ופתאום מתקשה לזהות את הנוף המוכר כל כך, מביטה בנוף כאילו התקיימו שתי מפות שונות לאותם שלוש מאות קילומטר שעשתה יום יום כל בוקר. ככל שהתקרבה חשה נפחדת כפי שלא פחדה מעולם. נעצרת ובוהה בגל ההרס שפקד את המחסום, ועכשיו עמד עזוב בצורה משונה, חייל מתקרב אליה, כמעט דוחף אותה. 'הביתה, לכי הביתה. יש מצור.' מבוהלת כאילו נעלמה ההגנה פתאום כשהחייל שלה איננו. מסובבת מבט היסטרי מסביב מחפשת את כחול העיניים המרגיע, אבל נשארים לה רק זכרונות, שאריות, וסימני שאלה ענקיים. תדהמה עוטפת אותה. צער, אי אמון וכאב, כמו חגורה עוטף את ליבה. ידה נעה ומכסה את פיה כאדם הרואה מחזה ביעותים, צועדת כושלת לכיוון ביתה. הולכת ומתרחקת מהמחסום ההרוס.
עאדל מקבל את פניה בכניסה פניו חמורות, לא ניתנות לקריאה, 'את שמעת?' הוא שואל ואינו מחכה לתשובה. 'היה פיצוץ גדול במחסום, לפחות ארבעה חיילים נהרגו…' דמעותיה מתחדשות, מרגישה כאב משתק, והיא בוכה כמו שלא בכתה מעולם.