פרנויה – פרק 18

זה עובר כמו חלום, חלום בלהות ארוך ומייגע אבל אני סוף סוף משתחררת מבית החולים.
אחרי המון ניתוחים, בדיקות, אישרו לי להשתחרר לבית, בית… עד כמה שזה יכול להיות…
עשו לי ניתוח שטיפת קיבה כדי לנקות את הקיבה שלי מכול הכדורים שבלעתי, שעכשיו במחשבה לאחור, חבל שלא הרגו אותי.
היו מסיימים עם הסבל הגדול הזה.
״יובל?״ אני שומעת קול הקורא בשמי מהבעד השני של הדלת, אני קמה באי רצון מהמיטה הרכה והחמה, כוחי המועט אוזל עם השניות שעוברות בהן אני עושה מאמץ גם הקטן ביותר לוקח ממני מאמץ כביר.
אני מורידה מטה את ידית הדלת ונותנת לעומר העומד בפתח ונשענן על המשקוף להיכנס פנימה אל החדר הקטן.
אני שבה על עקבותיי ומתיישבת בחזרה על המיטה הרכה והחמה, בכדי לאגור שוב את הכוחות המועטים שבגופי הנשרפו במאמץ כדי לפתוח לעומר את דלת חדר השינה.
״אני רוצה לדבר איתך״ קולו נשמע קר ואטום כשהוא פוצה את פיו, הוא מתיישב על קצה מיטת היחיד, כמה שיותר רחוק ממני, רחוק ממני כאילו והייתי מצורעת, זה כאב לי בצורה כול כך מגעילה, תחושה חונקת שפתאום נפלה על הלב.
אני מהנהנת קלות בראשי, קשה להתעלם מהלחץ ומההיסוס שהיו ניכרים על פניי.
״למה עשית את זה?״ הוא בוחר את מילותיו בקפידה, חושב היטב לפני שנתן למשפט להבליח משפתיו, עיניו הירוקות פתאום ניראו סגורות, לא מבריקות כמו בדרך כלל, אטומות וקפואות.
״את מה?״ אני שואלת בגמגום, אני משחקת ראש קטן, קשה להתעלם מהעצבים שהתחילו למלא אותו, את הזעם שהבריק עכשיו בעיניו הירוקות והיפות, זה הפחיד אותי לעזאזל.
הוא קם מקצה המיטה עצבני, מתחיל ללכת מצד לצד מולי, גורם לי להרגיש מפוחדת, אבודה יותר מתמיד.
״ ׳את מה?׳ , את באמת לא יודעת למה אני מתכוון? , את באמת מנסה לשחק איתי ראש קטן?, אה יובל?״ קולו רושף זעם, זה שובר אותי לרסיסים, ועיניו הירוקות הנוטפות עצבים פירקו את הלב שלי לגורמים.
״את רצית להתאבד! , זה מה!, את בלעת מיכל שלם של כדורים כדי להתאבד!״ הוא צעק עלי, הקול שלו היה כמו נביחות של כלב, קולניות, אכזריות, מכאיבות כמעט כמו כאב של נשיכה.
התכווצתי במקומי, הדמעות הקטנות זרמו בשטף על לחיי, בשקט, מפלסות את דרכן על לחיי ולבסוף נושרות על הרצפה הקרה והמבריקה.
״למה עשית את זה? , למה גרמת לי לחשוב לרגע קצר שאת הולכת למות?, שאני הולך לאבד אותך!, למה עשית את זה? , למה גרמת לי להגיע למצב שאני רק מתפלל כדי שתפקחי את העניים?!״ הצעקות ממשיכות לצאת בשטף מהפה שלו, הלב שלי מתכווץ עם כול מילה המבליחה מבעד לשפתיים שלו.
אני נשברת עם כול מילה, והדמעות לא מפסיקות לנשור ולשרוף במורד לחיי עד שהן נושרות על המרצפות הקרות.
לפתע הוא נעצר, הפסיק ללכת מצד לצד ועמד באמצע, מולי, לא הרמתי את המבט שלי התקוע ברצפה, לא בגלל הפחד שיראה אותי בוכה, זה הפחד שיראה אותי שבורה בגללו.
מצב מסובך שאין לי מושג איך הגעתי אליו, אני כול כך מתגעגעת לחיים הקודמים שלי, למשפחה היקרה והאהובה שלי, הזמנים ההם ניראים כאילו הם קרו לפני נצח ארוך ומיגע.
״את בוכה?״ קולו הפעם נשמע מהוסס, לא הצלחתי להרים את מבטי, פחדתי נורא שיראה דרך המסיכות שלי את כול גופי השבור, את הנפש הרועדת שלי.
הנפש החסרת אונים שלי, למולו.
הוא התקרב אלי, עדיין לא יכלתי לגרום לעצמי להתיישר, ראשי מורכן ומבטי נעוץ בנקודה קטנה בריצפת האריחים המבריקה.
״יובל תסתכלי עלי״ קולו הגברי שוב נשמע ברקע באוזניי, הלב שלי פועם במהירות אדירה, ספק מהקרבה , ספק מהפחד מהאמת.
לא העזתי להרים את מבטי, לא יכולתי לגרום לעצמי לזוז ולהפעיל את שרירי, נשארתי קפואה, מבט מורכן ונועץ ברצפה הבהירה.
הרגשתי אצבעות חמות הנצמדות לעורי הקר מתחת לסנטרי, מסובבות את פניי ומרימות את מבטי הישר אל פניו הכול כך קרובים לשלי מבחינה פיזית.
נשימותיו החמות והמתוקות שלו מלטפות את הפנים שלי, אני לא מצליחה לעצור פרץ נוסף של דמעות מרות שזולגות על לחיי הסמוקות מהקור, מהבכי ומהכאבים העוטפים אותי.
במהרה אני מוצאת את עצמי בוכה בקול רם, מתפרקת בין זרועותיו השריריות של עומר, נותנת לעצמי למצוא נחמה בידיו החזקות.
הוא נכנע לי, נופל כשבוי אלי, לא יכול לעזוב אותי לבדי כשאני בוכה אל תוך זרועותיו, יבבות רמות יוצאות מפי , הוא מבוהל, הוא לא יודע מה לעשות איתי.
אבל בנתיים נותן לי להתפרק אליו, להתפרק אל זרועותיו וחזהו השרירי והקשה.
מנסה להרגיע אותי, ללחוש מילים מעודדות שינחמו אותי, מילים שלא מועילות לי בכלום ורק גורמות לדמעות להמשיך לזרום.
דמעות של אבל שעצרתי עד עכשיו מאז מותם, רק עכשיו אני נותנת לעצמי להישבר בקול.