לא כל הנוצץ זהב – פרק 110

אריק ומארק התיישבו במושבים הקדמיים ואני קיבלתי את הספסל האחורי, כל כולו לעצמי. הבטתי במראה של הנהג כשמארק התניע את הרכב והתחיל לנסוע, פתאום הבחנתי במשהו מעניין.
"היי, מארק?" אמרתי ורכנתי לפנים, ברווח בין שני המושבים הקדמיים.
"מה, מוצצת תה?" הוא השיב ולא הביט בי, הוא התרכז בכביש.
"שמתי לב למשהו מעניין," אמרתי.
אריק העיף מבט לעברי ואז הביט במארק.
"הוא נראה שונה, נכון?" אריק שאל.
האם דמיינתי או שקמצוץ קנאה התגנב לטון קולו של אריק?
"כן," אמרתי וחייכתי חיוך ערמומי אל מארק לפני שנשענתי לאחור חזרה אל המושב ואמרתי: "בעיקר באוזניים,"
המכונית חרקה ונעצרה מיד. למזלו, עוד לא היינו על כביש ראשי מספיק כדי לעשות תאונה.
מארק הסתובב להביט בי ואז מיהר להביט במראה.
"אהההההה!" הוא צעק בבהלה ותפס בקצוות אוזניו.
צחקתי בקול רם כל כך באותו רגע, שאריק ממש נדבק ממני. ואולי בכלל הוא רק היה צריך להביט באוזניים של מארק כדי לצחוק בעצמו, כי מה שקרה היה שהאוזניים של מארק התחדדו הרבה יותר. פתאום הוא הזכיר שדון חג מולד נלהב מאוד.
מארק מישש את האוזניים שוב ושוב בשעה שאני ואריק לא הצלחנו להפסיק לצחוק.
"תפסיקו! זה בכלל לא מצחיק!" מארק אמר בכעס והסתובב לעברי.
"מ-מה?" הצלחתי לשאול, כשהצחוק מאיים לפרוץ ממני שוב.
"תני לי את התיק שלי. עכשיו!"
"ל-למה?" שאלתי והחנקתי צחוק נוסף.
"כדי שאני אוכל לשים את כובע הצמר על הראש!" מארק אמר והביט בי בקוצר רוח.
"א-אבל מארק," אריק צחקק וניסה להירגע. "הקטע של שדון חג המולד יפה לך,"
אני ואריק פרצנו בצחוק נוסף בשעה שמארק קילל וחטף את התיק שלו מהספסל האחורי, תוך רגע כובע הצמר היה על הראש שלו.
"אוט הזהיר אותי שזה יקרה, אבל לא חשבתי שזה יקרה כבר בגיל שמונה עשרה," הוא רטן כשחזר לנסוע, בינתיים אני ואריק הצלחנו להירגע מעט.
"אבל ברצינות, מארק, הקטע הזה מתאים לך," הצלחתי להעיר בלי לצחוק.
"כן, אפילו תוכל להתחפש לשדון בליל כל הקדושים בלי בעיה," אריק המשיך והעיר.
בהינו אחד בשניה לפני שפרצנו בצחוק נוסף.
"אתם פשוט מפגרים," הביע מארק את דעתו.
"אם אתה חושב," אמרתי.
"אבל לפחות האוזניים שלנו לא יהיו מחודדות," אריק המשיך.
"אוף, סתום כבר!" מארק העיף מבט זועם בחברו.
אריק נראה מופתע קצת.
"מה עשיתי לך?" הוא שאל את מארק.
"אתה חייב לצחוק עלי?" מארק נשמע כועס באמת. "בחייך, אריק, לא מספיק לך מה שאני סובל ביום-יום?"
בהיתי במארק בדיוק כמו אריק.
"מה זאת אומרת?" אריק שאל בכיווץ מצח.
"העובדה שאתה נראה כל כך טוב! נכון שאני לא נראה טוב, שלא לדבר על להראות כמוך, אבל אתה לא חייב לדרוך לי על הפצעים, נכון?" מארק שאל בזעם והביט קדימה לכביש.
הבטתי במארק במבט מדוקדק. למען האמת, המראה שלו השתפר.
השיער שלו נראה מסודר יותר, הגובה שהוסף לו החמיא לו, תווי הפנים שלו התחדדו מעט ויצרו לו חזות נעימה אבל מעט קשוחה, ובסך הכל הוא נראה טוב.
הפניתי את מבטי אל אריק, הוא נראה טוב כהרגלו, אבל המבט שעל פניו היה מדוכא.
"לא ידעתי שזה כל כך מפריע לך," הוא מלמל והביט גם הוא בכביש.
"זה לא מפריע לי כל עוד אתה לא משוויץ או צוחק עליי," מארק השיב במלמול משלו.
הבטתי בשניהם.
הם לא באמת כועסים אחד על השני, הבנתי פתאום וחייכתי לעצמי חיוך קטן, ככה הם פותרים את הבעיות שלהם, הם מדברים על זה.
"טוב, אני משתדל שלא לעשות את זה," אריק מלמל. "אתה יודע שגם ככה אני שונא ששופטים אותי על פי המראה שלי,"
"אני יודע," מארק מלמל.
"אתה יודע, אני שמח שפגשתי את אבא שלי, זה גורם לי להרגיש יותר טוב עכשיו," אריק אמר.
ברגע שאמר את זה הוא הפנה את מבטו אליי.
"מה?" שאלתי, התחלתי לחשוש ממה שהוא עומד לומר.
"איך יכולת שלא להתלהב מהעובדה שאבא שלך מדבר איתך?" הוא שאל.
הזעפתי פנים ובהיתי קדימה.
"לך הייתה אמא נחמדה," עניתי.
למזלי, אריק העדיף לשתוק.
"אתם יודעים, הגעתי למסקנות מעניינות," מארק אמר ושבר את השתיקה שנוצרה במכונית אחרי נסיעה של זמן מה.
כבר התרחקנו מהעיר והתחלנו לנסוע בדרכים עוקפות כדי להימנע מפקקים. מארק טען שהוא ידע לאן לנסוע.
"נו?" שאלתי.
"טוב, אז החיים נראים אחרת כשאתם בני שמונה עשרה," מארק התחיל. "אתם תראו, כשתגיעו לגיל שמונה-עשרה, פתאום כל תפיסת העולם שלכם תשתנה, ופתאום עולם חדש יתגלה לעיניכם,"
אני הרמתי גבה בזמן שאריק נאנח והדביק את הראש לחלון.
"באמת!" מארק התעקש. "כשתגיעו לגיל שמונה אז כבר תבינו את משמעות החיים,"
"איזה שטויות," מלמלתי והבטתי החוצה מהחלון.
"אני לא צוחק!" מארק אמר והסתובב להביט בי.
"תעצור את המכונית," אמרתי פתאום.
"מה?" מארק שאל.
"לילי – " אריק התחיל והביט בי גם כן.
"תעצור את המכונית! עכשיו!" צעקתי.
המכונית עצרה בחריקת בלמים, ממש לפני שנכנסה בפסל האבן שעמד במרכז הכביש.