סיפור אהבה צבאי-פרק 34
תקראו בסוף את ה-רציתי להוסיף בבקשה!!
"לא, אני לא רוצה אותך כאן!! לך"
אמרתי עם הפנים לקיר וידיי ניגבו את הדמעות במהירות.
"טיפאני, מה קרה? בבקשה תגידי לי"
הגרון שלי נחנק עם כל מילה שלו והרגשתי שאני טובעת,
"בבקשה, אתה חייב ללכת, דניאל אני מתחננת"
"טיפ.. עשיתי משהו שעיצבן אותך?"
"לא.. כן כן אתה כן!! לא אכפת לך ממה שקרה לליאם!! בכלל לא מזיז לך שהוא.. שהוא מת"
נזפתי בו ולפה שלי הגיעו דמעות וגרמו לי לטעום את טעמן המלוח ומר,
"זה לא נכון" אמר בשקט
"היו לי את המחשבות שלי על ליאם, אבל זה בכלל לא משנה, כי לפני מה שקרה, הוא גרם לך אושר, את אהבת להיות איתו, ואני אוהב אותך.
אין שום דבר במוות של ליאם חוץ מעצב"
נשמתי וניסיתי לחשוב על מה שאמר, הלב שלי דפק כמו משוגע וחשבתי לעצמי שמזל שאני עם הגב אליו אחרת הייתי משתגעת.
"וזה למה אתה חייב ללכת מכאן עכשיו. אין בזה שום דבר חוץ מעצב"
רעש עמום נשמע ממש מחוץ לדלת הסגורה של החדר, ואז קול חלש,
"דניאל? יש כאן בנים שצריכים לדבר איתך"
שמעתי את הקול הרך של ברטה קורא מהמסדרון,
"המפקד אנחנו מוכנים!!" שמעתי עוד צעקה מאחד החדרים,
"אוי תהיו בשקט אני קוראת לו" ברטה השיבה להם.
ולמרות שהכל התרחש בחוץ, יכולתי לשמוע כל דבר ודבר.
"בסדר אני בא, תחכו לי בחוץ" אמר דניאל בטון כועס,
"לך." לחשתי,
"אל תתן להם לחכות".
רק אז שמתי לב שאני לוחצת את הידיים שלי אחת לשנייה כל כך חזק שהן כבר נהיו אדומות, שיחררתי אותן ומחצתי את המרפקים לקיר, שיעזרו לי להישאר יציבה.
"אני לא אעזוב אותך ככה" ענה
"אני לא רוצה להיסתכל עלייך!! אני רוצה שתלך"
מחיתי כמה דמעות שזלגו בעקשנות על הלחיים האדומות שלי,
"אני לא רוצה לראות את צלקות הקרב החדשות שלך" הקול שלי רעד,
הוא בא אליי לפינה, יכולתי להרגיש את המדים שלו מתחככים בשיער שלי וריח של אבק עלה באפי, אבל משום-מה הוא לא הפריע לי כלל.
דניאל הניח את היד שלו על האגן שלי, ואז הוא לחש לי,
"את זאת שיש לה צלקות חדשות"
דפיקות הלב שלו היו סדירות, רגועות.
שוב הרגשתי ביטחון.
ואז מצאתי את עצמי במצב שבו הנחתי את היד שלי על שלו, נותנת לעצמי להירגע לשנייה, אבל עדיין עם הגב אליו, אני לא רוצה לראות אותו, חשבתי חזק במוחי.
"אל תלך, בבקשה אל תלך"
"את יודעת שאני גם לא רוצה, אבל אני מוכרח"
"אני לא רוצה לאהוב אותך אם אתה הולך רק כדי למות כמו ליאם. אני לא רוצה" חזרתי על המשפט כמה פעמים ודמעות כבר עמדו בעיניי. אני לא מסוגלת להחזיק מעמד.
"טיפאני. תעשי משהו בשבילי?" שאל בטון הכי רגוע שיכל לגייס,
"תשלחי לי מילה או אפילו מכתב כדי שאני אדע מה איתך?"
"אני לא אוהבת אותך" הלחיים שלי נרטבו לחלוטין ולא יודעת למה אבל זה היה המשפט היחיד שיכולתי להגיד באותו רגע..
"זה אומר שלא תשלחי כלום?"
"לא, לא, אני אשלח" עניתי מבולבלת
"אני אשלח, אבל..-"
"טיפאני. את מוכרחה להרגיש מה שאת מרגישה. אני-"
עוד קול, חד וחזק נשמע מהמסדרון,
"דניאל יואו כמה זמן?!" זיהיתי אותו, זה היה ליאון, אחד החיילים שראיתי ביום הראשון שהגעתי.
הקול שלו עדיין צרוב לי בזיכרון..
"אני אצא עוד מעט!! עכשיו תסתלכו ותחכו לי בחוץ כמו חיילים ולא כמו סמרטוטים"
דניאל צעק אל מעבר לכתף שלו,
בחיים לא שמעתי אותו כל כך כועס..
הוא הסתובב חזרה אליי וחיזק את אחיזתו ביד שלי.
"אני אוהב אותך ואני מקווה שהמחשבה הזאת תנחם אותך יום אחד.
כרגע כל מה שאני מבקש זה שתנסי לאכול, לשתות ולישון, לא משנה איך את מרגישה, תאכלי תשתי ותישני.
ושתלחי לי מכתב כדי שאני אוכל לדעת מה קורה אצלכן. תודיעי לי אם יש משהו שאני יכול לעשות כדי לשפר את המצב שלך"
"תיזהר. רק תשמור על עצמך" עניתי לו חלושות.
הוא עזב אותי ויצא מהחדר ואז חשבתי לעצמי איזה מן דבר טיפשי להגיד לו.
ואיך חבל שדווקא היום האנה יצאה לטיול עם דן ולוסי ולא זכתה לראות את אבא שלה שהתגעגעה אליו כל כך..
חודשיים עברו.
תגובות (13)
סיפור מושלםםםםם תמשיכיי
תמשיכיייי עכשיו
תמשיכייי במידיי
ממש יפה!!
ואם התגובה קצת חךשה זה בגלל זאני גרועה בלהביע רגשות…חחח
תמשיכייייייייי
מהמםםם תמשיכי
זהה מושלם תמשיכייי
תמשיכיייי דחופ את כותבת מושלםם!!!
גאאאאאדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדד
תמשיכייייי
זה מושלם והשיר מושלם ואת מושלמת!!
תמשיכייייי
מהממממממם ומושלםםםםם!!!! תמשיכי דחוף!!!!!!
את כותבת מושלם !!! תמשיכיי
תעשי שיקרה לה משהו לאח שלה לאמא שלה משהו
אני ממש אוהבת את איך שאת כותבת ובגלל שלחברה שלי קרה משו דומה אני אפילו מזילה דמעה לפעמיים…
אז תודה לך על סיפור מקסים כזה!:-)