קצת מהכל- פרק 5

הרגשתי את הסחרחורת חוזרת שוב, היה לי קשה לעמוד על הרגליים. הרגשתי שאני קצת נופלת אבל רוי החזיק בי כדי לא לתת לי ליפול. הוא ייצב אותי.
" רוי מה עשית.. " היא נאנחה והתקרב לשנינו. היא הסתכלה על פניי ועל ההבעה שלי.
" רוי לך.. אני שונאת שרואים אותי בזמנים קשים " אמרתי בפרצוף די אומלל. הכל כאב לי אבל אסור היה לי להראות חולשה, בטח לו לא. הוא בכלל לא מכיר אותי ואני מרגישה שאני צריכה להוכיח לו שליה אמסלם תמיד במיטבה. טוב זה די שטויות, יש הרבה פעמים שאני לא.
" רוי באמת לך.. אני לא צריכה לשמוע עוד תלונות מהמורים. תדבר איתה אחר כך ".
" אני באמת מצטער " הוא נאנח והסתכל עליי.
" לך.. " ביקשתי והוא סוף סוף נענה לבקשתי ויצא מחדר האחות.
חזרתי לכיתה אחרי הבדיקות. בבדיקות עצמן הסתכלתי על הפרצוף שלי, אין שינוי כל כך גדול. רוב המכה היא באף שדימם, אבל יש לי מזל שהאגרוף לא היה מהחזקים שאפשר לקבל. שבר באף לא היה לי. קיבלתי זעזוע עצם המכה לפנים, והיא נתנה לי קרח וישבה ודיברה איתי בזמן הטיפול. ראיתי את הדימיון בינה לבין רוי.
" היי " אמרתי למורה כשנכנסתי לכיתה. בשנייה הייתה דממה. הסתכלתי מסביב, כל הילדים הסתכלו עליי וגם המורה. נו מה אני עד כדי כך מכוערת?
" את בסדר? " שאלה אותי ישר מעיין מסוף הכיתה בלי התייחסות למורה שמנסה ללמד. " ליה הכל בסדר? איך את? כואב? " נשמעו רעשים בכיתה. המורה קראה לשקט.
" אני מצטערת על המכה שקיבלת, בואי תצטרפי " היא אמרה בחיוך והלכתי למקומי. קלטתי את העיניים של נועה ומעיין מסתכלות לבדוק אם אני בסדר. הנהנתי אליהן.
" תלכי הביתה… " הן אמרו לי דואגות בהפסקה, " קיבלת חתיכת שוק ".
" אני אוהבת אתכן כל כך " אמרתי להן בחיוך.
" ואנחנו אותך ואנחנו דואגות לך. רצנו אלייך ".
" שמעתי את ריצה שלכן " אמרתי בצחוק, " טוב אני אקח את התיק ואלך ". נתתי לשתיהן נשיקה בלחי והן אמרו שהן ידברו איתי. נכנסתי לכיתה ולקחתי את התיק. שלחתי הודעה סמס לאמא שאני הולכת הביתה כי אני לא מרגישה טוב, ובמילא לי"ב יש יציאה חופשית מבית הספר.
" ליה " שמעתי מישהו קורא לי.
" היי עמרי " אמרתי בחיוך, " מה קורה? ".
" סבבה, אפשר לדבר? ".
" אני בדיוק בדרך הביתה, אני קצת לא מרגישה טוב, אתה רוצה לצלצל בערב או משהו ונדבר? ".
" אחלה זה מעולה " הוא אמר בחיוך.
" קרה משהו? " שאלתי מודאגת.
" פשוט אני צריך להתייעץ איתך בקשר למשהו, ואני לא מרגיש כל כך בנוח לדבר עם אחרים ".
" דווקא איתי? " שאלתי והרגשתי את הסחרחורת חוזרת, בואנ'ה חטפתי חתיכת זעזוע. נאחזתי רגע בשולחן ועצמתי עיניים כדי להסדיר את כאב הראש. עמרי התקרב אליי ושם יד על הכתף שלי. " את בסדר? " הוא שאל. " לא ראית את המכה שקיבלתי? " שאלתי בחיוך קטן. " ראיתי.. " הוא נאנח. " אז זה זה " אמרתי בחיוך קטן, פתחתי את התיק ולקחתי שלוק מבקבוק המים שלי, הרגשתי שאני צריכה את זה.
" טוב בכל מקרה אתה בסדר? אני מתחילה לדאוג.. ".
" פשוט צריך כמה עצות ".
" בחיים לא החלפנו יותר משתי מילים.. " נאנחתי, " אתה בטוח? ".
" בטוח לגמרי " הוא חייך אליי חיוך ענק. החיוך שלו מקסים.
" יש לך את המספר שלי נכון? ".
" כמובן כמובן , תרגישי טוב " הוא אמר, נשק לי בלחי ויצא מהכיתה. אני התחלתי לצעוד במסדרון מסתכלת כל שנייה לצדדים כדי לראות שאף אחד לא יפול עליי. הצצתי לכיתה שהדלת בה הייתה פתוחה וראיתי את עידו יושב עם מישהי שהייתה נראית בכיתה ח'. חייכתי. יד אחזה בי לפתע. הסתובבתי בשנייה.
" מה אני אגיד כדי שתירגע? " אמרתי בצחוק, " די להיות היסטרי ".
" את בטוחה שהכל בסדר? " שאלתי.
" עוד פעם התחלנו.. " נאנחתי, " אני באמת בסדר ". עכשיו כבר התעצבנתי. " ואני הולכת הביתה כדי לנוח כי אני קצת לא מרגישה טוב ".
" אז את לא בסדר " הוא קבע.
" די להציק! אני בסדר יא חופר. בוא בערב תבדוק אם אני בסדר מצידי ".
" אני באמת אעשה את זה " הוא קבע. למה הכנסתי את עצמי?!
" רבקה 27, ותפסיק לדאוג " אמרתי לו, " ביי ".
" תרגישי טוב " הוא אמר בחיוך ואני חייכתי חזרה והמשכתי בדרכי לכיוון היציאה מבית הספר.