היער שלי חלק ב'
אני לובש אל פניי את אותה מסכת אדישות שתרגלתי פעמים רבות כל כך בילדותי
"אולי תענה לי!" צועק אליי גבר בגיל העמידה, אני אפילו לא טורח לתת בו מבט מלגלג. הוא משפיל את עצמו טוב מאוד "תסתכל אליי שאני מדבר איתך!!!" הוא חופן את הפנים שלי בידו ומפנה את ראשי אליו בכוח. זה כואב, מאוד "שעלתי. מאיפה ברחת?" אני מרים את עיניי ומסתכל אליו ישירות בפעם הראשונה מאז שראיתי אותו. שיער אפור קצוץ עניים וירוקות חסרות רחמים כאס גואה בי. "אתה עדיין לא עונה הא?"
"אני מניח שנאלץ לעשות את זה בדרך אחרת. בן כמה אתה?" אי לא עונה לו "טוב אתה יודע לי אתה נראה בן 13 ככה שאפשר לחקור אותך כאדם מבוגר ומכיון שאתה לא מוכן לסתור אותי אני מניח שאין בררה אחרת" אני שולח את היד קדימה ותופס במסרק כף ידו בתנועה סיבובית חלקה אני מעקם אותה מאחורי הגב שלו ומסובב קול הפיצוח מגיע לאוזני ואחריו צעקת השוטר אני מזנק לכיון הדלת שלמרבה המזל לא נעולה ורץ למסדרון. תמיד רצתי מהר ואני רץ כלכך מהר שאני לא מספיק לעצור לפני שאני מתנגש בעוד זוג שוטרים אחד מהם אני מזהה מקודם, אני ממהר לרוץ בכיון ההפוך "תפוס אותו!" וככה אני בורח מהם במסדרונות ארוכים עד שאני שומע צעקות, לא רק מאחוריי אלא גם מלפניי יש יותר משוטר אחד בכל צד והמסדרון צר. אין לי סיכוי לברוח, אני מתחיל לנסות לפתוח דלתות. לא יכול להיות שכולן נעולות. אכן אני מוצע דלת פתוחה שמובילה לחדר בינוני. בו שולחן וכיסא משרדי אני נכנס לתוכו ומתחיל לחפש דרך בריחה שי בחדר חלון אחד אבל הוא נעול בדיוק אני עומד לחזור על עקיבותיי השוטרים פורצים לחדר. השניים ממקדם יחד אם הבוחר שחקר אותי מפרק היד שלו נפוח ואדום היסטריה מציפה אותי ואני נדחק לפינת החדר עיני פעורות באימה ידיד חובקות את ברכי כדי לגרום לעצמי להיות הכי קטן שאפשר
נקודת המבט של לילי (השוטרת)
קול הצעקות הגיעו לאוזניה לפני שהיא ראתה את ג'ורג' אדם וריק מתגודדים מול הדלת היא רצה לשם
הייתה לה תחושה שהיא לא תאהב את מה שהיא תראה היא פילסה את דרכה בין שלושת הגברים ופרצה לחדר ואריק ישב שם מכווץ בפינה מרוב פחד. כמו עכבר חסר אונים מול החתול הרשע "צאו מכאן, עכשיו. שלושתכם" ריק נראה מבולבל גבותיו האפורות הורמו בשעלה "לילי הוא ברח מחדר החקירות. ושבר לי את המפרק באותה ההזדמנות" הוא חקר אותו?! לעזאזל ריק! לילי חשבה "לא אכפת לי אם הוא רצח את סבתא שלך. צא מהחדר הזה" שריק התחיל למחות היא הצביעה אל דרגת הסמל שעל כתפה "בסדר…" הוא רטן בקוצר רוח ויוצא מהחדר .
היא פנתה לעבר אריק. לבה נצבט ממראהו מכווץ ורועד וידיו הצנומות מגוננות על ראשו. כאילו הוא ציפה בכל רגע שמישהו ינחית אליו מכה "אריק אני לא אפגע בך בבקשה תסתכל אליי" היא אמרה ושלחה את ידה לכתפו. ברגע שהיד נגעה בו כתפיו התכווצו והוא נסוג עוד קצת לתוך הקיר "אריק אני מבטחה לך אני לא אעשה לך כלום" הוא הרים את ראשו ומבט ספקני על פניו "את נשבעת?" הוא שעל אותה בקול רועד חיוך עלה אל פניה "אני נשבעת בתג שלי" הוא חייך חיוך קטנטן ושברירי. שריגש את לילי בכל עמקי נשמתה היא התיישבה מולו "אני מצטערת אל מה שריק עשה לך" הוא חשש בהתחלה אך לבסוף התיישב מולה בזהירות "זו לא אשמתך. אני מצטער ששברתי לו את המפרק" היא רכנה "רוצה לשמוע סוד? זה ממש הגיע לו" אריק צחק צחוק קלוש ואז פניו הקדירו "אז מה יקרה לי עכשיו?" הוא שעל בקול מפוחד מה "אני מבטיחה לעשות מה שאני יכולה כדי למנוע מהם לשלוח אותך חזרה למקום ההוא"
משום מה אריק הרגיש מעודד היא יכולה לעזור לו סוף סוף מבגר טוב
זו הייתה אחת הפעמים הראשונות בחייו שהוא סמך על מישהו. הייתה לו צלקת על כתפו כמזכרת מהפעם הקודמת
תגובות (1)
אם אני רוצה המשך?
אני חייבת המשך!!!