עלילות הוגוורטס – התחלה של ידידות נפלאה… או שאולי לא? (פרק 2)

בתום יום הלימודים, הלכתי עם הרמיוני חזרה לבתי הבנות. הלכנו בידיים שלובות וצחקנו מבדיחות מוגלגים, ואז שמענו שיחה של רון והארי.
רון אמר שהרמיוני מעצבנת, חכמולוגית ושאין פלא שאין לה חברים, אבל אני והרמיוני היינו מאחורה, ושמענו אותו. הרמיוני עזבה את ידי, וברחה משם.
רצתי אחריה. היא נכנסה לשירותי הבנות, שם חברות בנות סלית'רין צחקקו, ודיברו על דראקו מאלפוי. באוזן אחת הקשבתי לשיחה.
"הוא כזה חתיך!" אמרה אחת, בלונדינית, בקול צווח מתרגש.
"כן, זה כזה נכון" אמרה אחרת, בקול מתחנף, כנראה לבלונדה.
"דראקו הוא בדיוק החתיך שהגיע הזמן שיהיה לבית סלת'רין, ראיתן איזה מכוערים כולם?" אמרה אחת, עם שער חום אסוף צמה.
הן צחקקו, והמשיכו בשיחה, אבל אני כבר לא הקשבתי.
"הרמיוני" אמרתי בשקט. שמעתי בכי מכיוון התא הראשון מימין. דפקתי עליו. "שירן, לכי" אמרה. "אבל הטרול…" מלמלתי לעצמי. "איזה טרול?" שאלה הרמיוני, בקול מבולבל. "לא חשוב!" קראתי, והלכתי משם, לארוחה.
ניגשתי אל רון והארי, ונעצתי ברון מבט נץ. "מה?" שאל. גלגלתי עיניים בזלזול מופגן, והתיישבתי בחברת כמה בנות, אלה שאיתי בחדר.
דיברנו, שלפתע אחד הפרופסורים, פרופסור קווירל, התפרץ לחדר וצרח- "יש טרול במרתף! יש טרול במרתף!" כולם הביטו בו, המומים. "רק רציתי שתדעו" אמר, והתעלף שניות אחדות אחרי זה. כולם נבהלו, עד שדאמבלדור הרגיע את כולם. כולם הלכו לבתיהם, עקב הוראה של דאמבלדור, אם כי חלק עשו זאת באי רצון. דראקו מאלפוי וחבריו, מן הסתם. "הרמיוני" לחשתי לרון, בכעס. והוא מיהר אל הארי והם רצו להציל אותה. חייכתי בספקנות, והמשכתי לחדרי. את ההמשך כולכם יודעים, כנראה.