דקה לפני (10)
אחרי שהם חצו את הדלת שהיה עליה את השלט "הכניסה אסורה" נאור הוביל. הוא ניווט בתוך מבוך הפניות שהיה שם בצורה מקצועית.
הכל הלך ביניהם בשקט וכמעט שום דבר לא הפריע להם. הכל הלך חלק.
חלק מידי.
נאור ידע שיש פה משהו, הרי זה לא הגיוני שלא יהיו במקום מצלמות אבטחה או משהו. כשהוא חצה את הפנייה האחרונה נגלתה לפניהם דלת.
דלת שהיתה יותר מידי גדולה בשביל דלת רגילה.
"דן, אתה יכול ללכת, אין טעם שתסתבך בזה. זו העבודה של המוסד, שלנו, לא שלך." נאור ניסה לשמור על קור רוחו אך לא היה בטוח עד כמה הוא הצליח. היתה לו תחושה מוזרה כזאת שתום צריך אותו, ושהתשובה להיכן הוא נמצא נמצאת מאחורי הדלת.
"אני יודע, אבל אני רוצה לפחות לעזור למצוא את הנער. אני מרגיש חייב לו בגלל אביו." קולו לא היה אטום, אך הרגש שהיה בו לא היה ברור לזיהוי. נאור החליט שעדיף לא להתווכח. עם הזקן רוצה לבוא, שיבוא.
הוא שלף את הסכין מכתבים הקטנה והחדה שהיתה לו, הרי זה דיי ברור שהדלת תהייה נעולה. הם לא יכולים להיות כאלה מפגרים.
נאור תחב אותה לבפנים וסובב, קול 'קליק' קטן נשמע והוא בעט בדלת בחוזקה, מכריח אותה להיפתח.
נראה היה שהכל הולך מהר פתאום. הם עוד לא הספיקו לעשות צעד אחד בחדר וכבר נשמעו יריות. לדן היה מזל שהוא הספיק להתגלגל הצידה, אחרת היה חוטף כדור בכתף. נאור ירה ירייה לא מכוונת וזז לצד הנגדי מדן.
משהו קשה פגע ברצפה וקול בום זעיר נשמע. עשן התחיל להיפלט החוצה.
אז הם רוצים לשחק ככה? חשב. אין בעיות. נשחק בדרך שלהם.
הוא הספיק לקלוט בעיניו את דן וסימן לו בידו שיצא החוצה, שיחזור חזרה. תחילה הוא לא הבין את מטרתו וסירב, אך כעבור דקה הנהן ויצא מהמקום. נאור סגר מעט את הדלת.
"אני לבד, וחמוש, אני יודע שזאת מלכודת, הרי אין איש בחדר והצלף מתחבא בתוך תעלת האוורור. אין לי כל רצון לעשות משהו לרעה, רק באתי למצוא את החדר שלי-" כל ירייה נוספת נשמעה. הפעם קרובה יותר. ,אוקי, אוקי, אני רק מזהיר, אני לא רציתי לעשות כלום." הוא שלף בזהירות את רובהו מכיסו האחורי, ושיחרר את האוויר שהחזיק עמוק בפנים.
הירייה הראשונה כוונה אל הצלף, שאכן התחבא בתוך תעלת האוורור. השנייה כוונה אל הרשמקול הדובר; השלישית אל הדלת-החצי-נסתרת-כי-עובדה-שהוא-ראה-אותה.
אישה יצאה מתוכה.
"אני רואה שאתה דיי… אגרסיבי היום, לא כמו אז." היא אמרה "אז" בנימה כזאת של "זוכר שכבר נפגשנו?". הוא בדיוק עמד לשאול אותה אם הם אכן נפגשנו כבר כשהוא זכר זאת בעצמו.
נו, היא היתה הגברת עם הכפתורים.
"אה, זו את, אני מניח שאין לך איזה מידע שימושי בשבילי, נכון?" הוא התקדם לעברה בצעדים איטיים, נוטש את הרובה בדרך ומנסה לגרום למצב להיות אינטימי במיוחד.
"אז.. למה שלא פשוט נדלג על הכל ואת תגידי לי איפה אני יכול למצוא את תום במקום הזה ואני אתן לך לחיות, עסקה הוגנת, לא?" היה לו נמאס כבר מכל המשחקים האלה. היא נטשה את החיוך שלה והביטה בו בבוז מעט. "תכריח אותי." היא היתה בעמדת הגנה מושלמת, אכן אימנו אותה היטב.
אבל לא לזה.
כעבור כמה דקות, אחרי שהיא פלטה התנשפות עמומה, היא סיפרה לו הכל, כל מה שהיא יודעת.
נאור עשה את דרכו בבטחה, הוא הרי ידע בדיוק איכן מוצבים השומרים והסוכנים.
כעבור זמן מה – שלא נמשך נצח – הוא מצא את הדלת.
רעש חבטה עמום נשמע, ואז הוא פתח אותה, ותום נגלה מולו.
תגובות (1)
לא הייתי מגדיר אותו כמשעמם. הכתיבה יפה.