השקט שלפני הסערה 2 – פרק 6
לאחר הפרידה הקצרה ולמען האמת, הקצת כואבת, ניסיתי לחזור אל בית החולים. ניסיתי ללכת קצת אבל הרגל כאבה לי. אולי אני אקרא למאט? הוא ישמע אותי ממרחק כזה? שווה לנסות.
"מאט!" צעקתי בכל כוחי. לפתע הוא צץ מאחורי סלע גדול. נבהלתי וצעקתי בפחד. סת' היה עצבני ואמר למאט: "למה עשית את זה?"
"ידעתי שהיא לא תוכל ללכת אז התחבאתי מאחורי הסלע. לא רציתי להפריע."
"מאט! איזה חטטן!" צחקתי וראיתי את סת' נרעד, מיהרתי לבלום את צחוקי במהירות.
מאט אמר בחיוך: "אל תדאגו, לא שמעתי כלום."
"טוב, בוא נלך, הרגל כואבת לי. ביי, סת'."
"ביי." העצב נשמע בבירור בקולו. לבי נצבט למראהו. הסתכלתי על מאט שחיכה שאני אעלה על גבו. אמרתי בחיוך אל מאט: "חכה לי שנייה, אני רוצה לדבר עם סת'."
פניו של מאט נפלו אבל הוא התרחק משם. פניתי אל סת' ושאלתי בקול רך: "מה קרה?"
"כלום. למה שיקרה משהו?" הסתיר את רגשותיו האמיתיים.
"תעשה לי טובה, סת'. אני מכירה אותך יותר טוב מעצמך."
"נו, אז?"
"אז קרה משהו. אני רואה את זה על הפנים שלך."
"לא קרה כלום. אני סתם… אני מקנא, אוקיי?"
"מקנא? למה?" שאלתי מבולבלת.
"זה טבעי שאני אקנא. את איתו."
"אויש, סת'. באמת? מקנא? מה יש לך לקנא בו?"
"הוא איתך! את איתו! יש לי עוד סיבות לקנא??"
"אבל אתה יודע שאני אוהבת אותך."
"אני יודע, פשוט… זה קשה."
"זה לא צריך להיות קשה."
"לואיז, אני בנאדם. לא מכונה."
"אתה חשוב לי, סת'. כואב לי לראות אותך סובל."
"ולי כואב לראות אותך עם מישהו אחר."
"מה אתה רוצה שאני אעשה?? אעזוב אותו בשבילך??"
"כן! זה בדיוק מה שאני רוצה תעשי!"
"אתה פשוט אגואיסט! אין סיכוי שאני הולכת לעשות את זה!"
"מה שתגידי, לואיז."
"טוב, נמאס לי ממך סופית. אני הלכתי." הסתובבתי והתחלתי לצלוע לכיוון מאט. לפתע סת' משך אותי ביד בחזקה. איבדתי שיווי משקל ונתליתי עליו. הוא החזיק אותי בחזקה, מצמיד אותי אליו כדי שאני לא אפול וגם כדי שאני אהיה כמה שיותר קרובה אליו. הוא לחש בקול מתוק: "את לא הולכת לשום מקום." סת' התקרב אל שפתיי ונישק אותי בתשוקה. הנשיקה העבירה בי חשמל בכל הגוף. לרגע התמכרתי למגע נשיקתו אבל אז קלטתי מה אני עושה. דחפתי אותו ממני ושאלתי בכעס: "מה אתה עושה??"
סת' שתק והוריד את ראשו. הוא עדיין החזיק בי כדי שאני לא אפול. מאט ניגש אלינו ושאל אותי כשהכעס בוער בעיניו: "מה קורה פה?! למה נישקת אותו?!"
"מאט… הוא נישק אותי. לא יכולתי לעשות כלום. הוא היה יותר חזק ממני." הרגשתי נורא כשהאשמתי את סת'. זה היה כל כך מוזר. במקום להרגיש נורא על זה שבעצם בגדתי במאט הרגשתי נורא על זה שהאשמתי את סת'.
מאט הסתובב אל סת' מעוצבן. הוא הפריד בינינו כשהוא דוחף את סת' ואני נפלתי אל החול הרך. מאט לא שם לב אליי והתחיל לדחוף את סת'. הוא צעק עליו: "מה אתה חושב שאתה עושה?!"
סת' לא התנגד לדחיפות של מאט. נראה כאילו הוא מקבל את המכות בברכה. הוא ידע שהן מגיעות לו. רציתי להפריד ביניהם אבל עדיין שכבתי על החול בלי יכולת לנוע. לפתע מאט החטיף לסת' אגרוף חזק בבטן. ידעתי שזה היה חזק במיוחד כי שמעו את ה'קראק' של עצמות נשברות. סת' התקפל בכאב ונפל על החול. סוף סוף הצלחתי לקום. לא היה לי אכפת מהרגל או ממאט. הדבר היחיד שהייתי מרוכזת בו היה סת'.
זחלתי אליו כשדמעות עומדות בעיניי הכחולות. סת' שכב ברפיון על הקרקע החולית. עיניו היו עצומות מהכאב שחתך את גופו. שאלתי בקול רועד, מקווה שהוא חי: "סת'?"
עיניו נפקחו בקושי. הוא לחש: "אני בסדר."
"לא, אתה לא. אנחנו צריכים ללכת לבית החולים."
"תשאירי אותי פה." ביקש.
"אני לא הולכת לעשות את זה. אני בחיים לא אנטוש אותך. מאט, תזעיק עזרה." שום קול לא הגיע מכיוון מאט. סובבתי את ראשי וראיתי שהוא לא שם. הוא הלך.
"אני… אני לא מאמינה שהוא הלך."
אנקת כאב יצאה מפיו של סת' ושוב כל תשומת לבי הופנתה אליו ואך ורק אליו. הוא נראה כל כך סובל עד שכמעט יכולתי להרגיש את הכאב שלו.
"את בסדר?" הוא שאל. אפילו כשסבל מכאבים הוא דאג לי.
"אני בסדר. אתה זה חשוב."
"אני בסדר. זה רק קצת כאבים."
"אתה מת מכאבים, סת'. תן לי לטפל בך."
סת' לא ענה והנחתי ששתיקתו היא הסכמה. הבעיה הייתה שלא ידעתי איך לטפל בו. לפתע צץ בי רעיון.
לקחתי מקל עץ שהיה ליד הסלעים והתחלתי לצייר. ציירתי את סת' בריא ומחבק אותי. לפתע החלטתי. הסתכלתי על סת' וההחלטה התגבשה בי. ציירתי אותי בתור ערפדה. האם זה מה שאני באמת רוצה? מה עם המשפחה שלי? איך הם יגיבו שאני ערפדה? הם עדיין יאהבו אותי? מה יקרה אם הם… אם הם ישנאו אותי? אבל מצד שני אני אוכל להיות עם סת'.
לבסוף סיימתי את הציור. הוא היה יפהפייה וכל הפרטים היו ברורים. התחלתי להרגיש בי את האש. נפלתי אחורה על החול, מתכוננת לכאב הנורא. הרגשתי איך האש מתחילה לעלות בגרוני והצמא לדם התחיל. הרגשתי שאני נשרפת על מוקד. שאני מוכנה למות מאשר להרגיש ככה. הדבר היחיד שמנע ממני מלפתוח בסדרת צרחות מזוויעות שלא ייגמרו עד שהשרפה תעבור היה סת'. הסתכלתי עליו כל הזמן,נזכרת למה עשיתי את זה. סת' סוף סוף התעורר וניגש אליי. הוא הסתכל עליי מבולבל ולא הבין מה קרה. הוא שאל בקול שקט ומודאג: "מה קרה, לואיז?"
לא יכולתי לענות לו. כמה רציתי להגיד לו משהו, מילה. שלא ייבהל. שלא ידאג. ידעתי שאם אני אפתח את הפה אני אתחיל לצרוח וסת' לא יוכל לעמוד בזה. הוא פשוט לא יוכל. אז שתקתי. רק הסתכלתי עליו, שואבת כוח ותמיכה. הוא לקח את ידי בעדינות ואמר: "מה את עושה, לואיז? למה את לא עונה? אני דואג."
תראה כבר את הציור, סת'! חשבתי נואשות. אם הוא רק יראה את הציור הוא יבין הכול. הוא יבין מה קרה, מה קורה לי. תסתכל כבר על הציור!
"לואיז? את כועסת? את בסדר?" תפסיק כבר לשאול אותי אם אני בסדר! תסתכל על הציור! ניסיתי להעביר לו בעזרת עיניי ומבטי שיסתכל על הציור. סת' הסתכל עליי מבולבל ביותר. אוף! מתי זה יעבור!?
תגובות (0)