אני והחבר'ה-6
~לירון~
בשיעור אומנות אני לא מכירה אף אחד. זאת אומרת אני מכירה את מקס אבל הוא לא ממש דיבר איתי מאז שנפגשנו.
והוא נראה די עסוק במין גוש חמר שהוא התעקש להמשיך לעשות ממנו צורות מוזרות ואז להחזיר אותו לעיגול. כנראה שהוא עסוק במחשבות. ואני לא רוצה להיות זאת שתפריע לו, אז אני פשוט מתרכזת בציור,
אני לא ציירת טובה כל כך. אבל איך שהוא יצא לי ציור טוב, לא ממש חשבתי אל זה פשוט ציירתי עץ עתיק.
אולי בוקיצה. משהו אם שורשי אוויר.
אבל המחשבות שלי כל הזמן חזרו לדרק. ובמהרה הופיעו נער ונערה שישבו אל הענפים של העץ,
~דרק~
האמת היא…
הצלצול קוטע את דברי. ומאוד מהר המסדרון מתמלא בתלמידים ממהרים. ובהקלה עצומה אני חומק איתם וצועק לסיימון "יש לי שיעור!" המבט המרוגז שלו מלווה אותי כל הדרך לכיתת מדעים. ואני תופס מקום בשורה השנייה, שלירון נכנסת לכיתה אני מזמין אותה לשבת לידי.
המורה מדברת, אבל אני לא ממש מקשיב. כמה שאני מנסה להתרכז בשיעור העיניים שלי חוזרות אליה.
ואני שם לב לדברים קטנים שלא ראיתי מקודם, איך שצורה של השפתיים שלה פשוט מושלמת.
איך שהריסים שלה ארוכים…
"דרק!!!" כל הכיתה נועצת בי מבט, "מה היה המשפט האחרון שאמרתי?" אני בולע רוק. "אם.אם.."
"כמובן שאין לך מושג." אני משפיל את מבטי. "תבוא לדבר איתי אחרי השיעור"
וואו אז ככה זה מרגיש להסתבך בצרות, אני שונא את זה
איך אלכס סובלת את זה כל הזמן?
תגובות (0)