Heaven | פרק 10

הוון קמה בשעה שבה השעון המעורר שלה היה אמור להעיר אותה: שש וחצי לפנות בוקר. היא כבר ישנה מספיק אתמול, ובכללי, הייתה רגילה לקום בשעות כאלה כך שלא הרגישה עייפות כלל. היא זכרה את מאורעות היום הקודם. 'זה בטח היה סתם חלום…' שכנעה את עצמה בעצב. 'עם כמה שזה עצוב, אין שום סיכוי שמשהו כזה באמת קרה.' חשבה לעצמה, מתעלמת מהבגדים שלבשה ביום הקודם – שהיו זרוקים על הריצפה. היא ניערה את ראשה, ולבשה במהירות את מדי בית הספר. 'מדים מגניבים של חטיבת ביניים ביפן, קמתי בשעה נורמלית. זה בטח יהיה יום מושלם.' חשבה לעצמה בעידוד. היא ירדה לאכול. רק אימה הייתה במטבח.
"איפה מקס, אנג'לינה ודרק?" שאלה בבילבול.
"מקס עדיין יושן, אנג'לינה אצל חברה, ודרק, גם כן, ישן." אמרה מוניקה.
"אוה," ענתה הוון. השעה הייתה כבר רבע לשבע, והיא הייתה מוכנה עם התיק והמדים, נשאר לה רק לסדר את שערה ולאכול. הוון אכלה בזריזות והלכה לטפל בשערה. היא הביטה בעצמה במראה – הפנים שלה היו אפילו חיוורות יותר מהרגיל. היא שטפה את פניה ביסודיות והביטה בשערה. כן, הוא בהחלט נראה כמו קיפוד מת. במהרה הוון סרקה את שערה והשיבה אותו למקום.
'אני צריכה לחדש את הצבע, הוא מתחיל לדהות.' חשבה לעצמה. השעה הייתה כבר שבע, וללכת לתחנת הרכבת זאת הליכה של חצי שעה. היא יצאה לדרך. הבוקר היה מואר בניגוד ליום הקודם, והיה חמים. היא הוציאה את הפלאפון שלה, שמה את האוזניות – שהיו אלחוטיות – והתחילה לשמוע שירי וואקלוייד. היא בכלל לא שמה לב לזמן שעבר עד שהגיעה לתחנה – היא הלכה לאט במיוחד, והגיעה בדיוק שנייה לפני שהרכבת עמדה לצאת. היא עלתה על הרכבת.
לאחר כעשר דקות, היא הגיעה לחטיבה. "חטיבת הביניים היקארו", וצמוד לחטיבה, היה התיכון. כשהוון תסיים את חטיבת היקארו, היא תיהיה בתיכון היקארו. היא נכנסה למבנה הראשי עם הכיתות בחשש. היא פחדה – היא פחדה מאיך שייתייחסו אליה, מאיך שהמורות יהיו, ומהרמה הלימודית (הוון אף פעם לא הייתה חכמה במיוחד, ואף לא הצליחה ללמוד למבחנים כמו שצריך – היא פשוט לא יודעת ללמוד, ובשילוב עם בעיות הקשב וריכוז שלה, לימודים הם קושי גדול בשבילה). היא ידעה איזה כיתה היא – ח' 1. רק… איך היא תגיע לשם? הוון עלתה לקומה הראשונה והתחילה לחפש את הכיתה.
לפתע היא מצאה אותה.
היא פתחה את הדלת ביד רועדת, ונכנסה לכיתה.
בום.
היא הרגישה איך נשפכים עליה מים. השיער שלה נרטב, וגם חולצתה. חולצתה הרטובה נטפה והרטיבה את החצאית שלה.
"קבלו את התלמידה החדשה!" אמר קול של נערה וקולות צחוק התחילו מכל מקום. הוון עמדה שם מבולבלת. מישהו תכנן את זה, תיכנן שזה ייקרה. הקול שלה היה מתוק – מתוק מדי. הוון הרגישה מעט דמעות בעיניה. רגע, למה היא בוכה? רק שפכו עליה מים ביום הראשון, זה לא כזה ביג דיל.
"ל-ל-למה?" הצליחה לגמגם וירקה מים.
"ככה, ברוכה הבאה, חדשה! את יודעת, את די מכוערת. ואת בהחלט גבוהה מדי." אמרה הילדה בטון מאושר. הנערה הייתה נמוכה מהוון ביותר מראש, ושערה היה בצבע חום-אדמדם-בהיר. צבע שיער, ללא ספק. היו בו תלתלים קטנים שנראו רכים – רכים מדי, היה בזה משהו מגעיל – וכנראה נעשו בבייביליס. על שיערה, בצדיי הראש, הו סרטים ורודים ענקיים, עם נצנצים ואבנים כסופות בכל מקום. היא הייתה יפה, וזה גרם להוון לנשוך את שפתיה כדי לא לבכות – הוון מעולם לא חשבה שהיא יפה, אבל זה כואב כשאומרים שהיא גבוהה מדי בקול. זאת לא אשמתה שהיא מטר ושמונים ס"מ, והיא שנאה בכל ליבה את זה שתמיד קראו לה "ג'ירפה".
"הוון? מה קרה?" היא שמעה קול מוכר ומודאג מאחוריה.
היא הסתובבה.
זה היה שו.
היא לא חלמה, זה היה אמיתי, כל מה שקרה אתמול – אמיתי.
"שו?" שאלה, משתדלת שלא יישמעו שהיא בוכה. הרי היא גם ככה רטובה, לא אמורה להבדיל בין הדמעות שלה לבין המים. הוא שם לב, ונראה מודאג במהרה הוא התקרב להוון וחיבק אותה. זה היה מוזר שהוא היה גבוה ממנה – אפילו אם זה רק ס"מ – אבל זה היה נחמד לדעתה שסוף סוף יש מישהו יותר גבוה ממנה. היא רק עמדה ונתנה לו לחבק אותה. היא יכלה לשמוע את ההשתנקות של הנערה ממקודם.
"א-א-אבל-"
"למה שו מחבק דווקא אותה?!"
"איזה כלבה!"
"חתיכת זנזונת!"
ועוד מילים יפות מפי הנערות הצפו במחזה.
הוון התנתקה. "זה ייתייבש…" מילמלה. "אני לא רוצה להרטיב אותך."
הוא חייך וצחק. הוון הרגישה רוח חמימה מייבשת אותה. "אוקיי, זה היה נחמד." העירה. הוא קרץ והלך להתיישב במקום האחרון בכיתה, מסמן לה לשבת לידו. השיעורים הראשונים – שבהם היא ישבה ליד שו – עברו בסדר. הוון התעלמה ממה שאמרו עליה – היא הרי לא הייתה בודדה, היה לה את שו איתה.
בהפסקה היא, גם כן, נצמדה לשו, מתעלמת מריכולי הבנות. לפי מה שהבינה, לנערה המקובלת קוראים יוקי, ושם המשפחה שלה הוא היבארי. כולן הולכות אחריה כי היא הכי עשירה באיזור. היא לא חכמה במיוחד, והיא גם לא הכי מוכשרת, אבל היא הכי עשירה. לפתע הוון ראתה מולה את ריו ואאוי. היא זכרה אותם, וסומק עמד לעלות בלחייה, אבל היא עצרה את עצמה. חיוך נפרש על פניה. היא זכרה ששו אמר לה שאאוי וריו בני 15 – הם בכיתה ט'.
"סוכריה קטנה!" אמר אאוי בחיוך. הוון חייכה חיוך מעוצבן והתיישבה על הספסל לידם. "אז איך עובר יומך הראשון בלימודים?"
"מקסים! קיבלתי דלי מים בראש, הילדה הכי עשירה בחטיבה שונאת אותי ממבט ראשון, וכולן איתה!"
"אוי." אמר אאוי בזעזוע והתקרב אליה למה שנראה כמו חיבוק. היא זזה אחורה והתחמקה מהחיבוק. היא ראתה את ריו מגחך – מה שגרם לה לחייך.
והיא גם שמעה את הילדות הצופות נדהמות, והמילמולים הפעם היו אחרים:
"יואו גם אאוי וריו?!"
"שיואו, מה הם מוצאים במכוערת הזאת?!"
"היא ללא ספק גבוהה מדי לנערה!"
"היא מסתובבת ככה עם בנים?! כזאת זנזונת!"
"כן, היא חתיכת זנזונת.."
אאוי גיחך. הוון עמדה מרוכזת בבנות ולא שמה לב לזה שהוא חיבק אותה מאחורה.
"המפ!" רטנה.
"אל תתנגדי, סוכריה קטנה," אמר בטון פלרטטני. היא נשפה ונתנה לו לחבק אותה במבט לא מרוצה.
המלמולים התחילו להתגבר פתאום לצרחות.
"היי! תראו את הילדה הזו!" קבוצת נערות הצביעה על ילדה שנראתה גבוהה בעלת שיער לבן אסוף בצמות, כובע על הראש ופוני שמכסה את עיניה. הילדות צחקו על הנערה, "מכוערת, גבוהה מדי, שרירית מדי" וכדו'. הוון ראתה את זה והתחילה ללכת לכיוון הילדה. "אל תתייחסי אליהן, הן סתם כלבות." אמרה לה.
"אני לא אתייחס." אמרה, והקול שלה היה… מוזר. 'טוב, נו, לא לכולם יש קול יפה.' חשבה הוון.
לפתע הילדה התחילה לרוץ לבפנים. הוון רק עמדה ובהתה, תוהה אם לרוץ גם, בסוף היא רק הלכה לריו ואאוי.
לפתע נשמעה צווחה חדה מהמבנה.
הוון לא היססה הפעם, והתחילה לרוץ, אאוי, שו, וריו מאחוריה. היא רצה לפי השמיעה, מאיפה שהיא שמעה צרחות.
משירותי הבנות.
גופה מושחטת של נערה – אחת מההן שצחקו על הנערה עם השיער הלבן – הייתה שרועה שם, פניה מעוותות וחתוכות.
כמו הפנים של הנערה בסמטה יום לפני.
מושחטות – הן היו יפות פעם, אבל עכשיו משובצות חתכים, חורים בעור. השפתיים המלאות שהיו פעם היו חתוכות – כמו שחותכים בשר לרצועות. העיניים היו חסרות חיים. הגוף שלה מלמעלה נראה מושלם – לא התבצע בו שום פגע – אבל הגופה שחתה בתוך דם, שכבה בשלולית דם.
ומאחוריה, בחיוך אכזרי, עם שיער לבן שמסתיר לחלוטין את העיניים, וציפורניים ארוכות וחדות כמו סכינים שהיו מלאות בדם, עמד ה"נערה המכוערת והגבוהה" ממקודם.