פרנויה – פרק 17

הדבר היחידי שאני מרגישה זה כאבי ראש עזים הפועמים בחוזקה ברקותיי , אני מנסה לנשום לרווחה אבל זה מרגיש כאילו משהו לוחץ לי על החזה וחוסם את קניי הנשימה שלי , האוויר לא מצליח להגיע אל ראותי כמו שצריך.
הלב שלי דופק בחוזקה, אני מרגישה איך כול פעימה גורמת לדם שבגופי לזרום אל כול איבריי, הדם שוטף את עורקיי וזה לא עוזב את מוחי.
אני נאבקת באפעפיי מספר דקות אחדות שהרגישו לי כמו מספר רב של שעות עד שלבסוף הם נפקחו לאט לאט.
הכול מטושטש, אור לבן ממלא את עייני אבל אני לא מצליחה לזהות שום דבר חוץ מקולות המהדהדים באוזניי, צפצוף מתכתי המפר את השלווה, וקול גברי שקט המדבר בשקט.
ראייתי לאט לאט התבהרה ואפשר היה לראות את הדברים בצורה ברורה הרבה יותר.
גבר הנשען ליד פתח דלת לבנה מדבר בפלאפון בשקט, אני מסיטה לאט את ראשי שמסרב לזוז בהתחלה אבל לאט לאט ובכאב אני מצליחה להזיז את ראשי כדי להסתכל על הרעש המתכתי שהפר את השלווה.
מוניטור הבודק את קצב פעימות הלב.
בשנייה אחת כול האירועים שקרו חזרו אלי, נזכרתי ברגע הזה שבלעתי את כול הכדורים אחד אחרי השני בתקווה שזה ישתיק את הקול שבירכתי מוחי, אבל אני עדיין מצליחה לשמוע אותו , אי שם בעמקי מוחי עדיין מדבר בשקט ומנסה לחרפן אותי, להוריד אותי מהצירים.
"יובל!" לפתע אני שומעת את שמי בקולו הגברי, הלב שלי מחסיר פעימה, ספק מהפחד, ספק מהלחץ, ספק מלא יודעת מה הרגשתי באותו הרגע.
הרגשתי… אבודה.
"איך את מרגישה?" עומר רכן לידי, משלב את ידו בתוך ידי ולוחץ עליה בחוזקה, ידו החמה משרה עלי סוג של רוגע, נחמה.
אני לא מצליחה לדבר, אני לא מצליחה לגרום לעצמי לומר משהו, קולי לא בוקע מבעד לשפתיי ואני נשארת דוממת בחדר הלבן והגדול שככול הנראה אני בבית החולים.
לא פעם הראשונה שאני מבקרת פה.
"אל תדברי" הוא ממהר להגיד שרואה את ההתבלבלות שלי ביני לבין עצמי , הוא מניח את גב כף ידו על הלחי שלי ומלטף אותה ברכות, "העיקר שאת בסדר" הוא מלמל ומנשק את מצחי בחמימות, זה הרגיש לי מוזר, הרגשה מגעילה שהעיקה על הלב שלי כבר מספר חודשים ארוכים.
'אם זה לא רק משיכה מינית?' שאלה שהפריעה לי כבר במשך חודשים ארוכים מאז הפעם הראשונה שנמשכתי אליו.
אני נאנחת בתוך מוחי, איך הגעתי למצב הנואש הזה? הכול כך מטומטם הזה?
איך הפכתי להיות כזאת חסרת זהירות, כזאת … ילדה?
זה משגע אותי, אבל אני לא יכולה לעשות שום דבר בנידון, אני יכולה רק לסבול בשקט.
"אני אקרא לרופאים" קולו של עומר מדבר באוזניי, אני מהנהנת קלות בראשי, התנועה הזאת עולה לי במאמץ אדיר ושורפת את כול כוחי המועט שעוד נשאר לי.
הוא משחרר את אחיזתו בידי וממהר לצאת מהחדר הלבן והמואר באור לבן ורך על ידי מנורת הפלורסנט התלויה על התקרה הלבנה להחריד גם היא.
אני נאנחת בתוך עמקי מוחי שוב כשעיניי צופות בעומר מתרחק, זה רק במוח שלי, זה לעולם לא יהיה הדדי.
הוא לעולם לא יאהב אותי, אני בסך הכול ילדה מטומטמת עם סיבוכים בחיים שלה.
ילדה עםסיבוכים בתוך המוח שלה.