לא כל הנוצץ זהב – פרק 109

"אחי, אכפת לך לעזור לי כאן עם הרכב?" ביקש גבר אחד בלונדיני עם משקפי שמש שעמד שם.
הוא לבש חולצה אדומה עם כיתוב כלשהו שלא ניסיתי לקרוא, מכנסי ג'ינס אופנתיים ונעלי אדידס לבנות עם פסים שחורים.
החיוך שלו חשף את השיניים שלו, שהיו כל כך לבנות שאפילו שלג היה נראה אפור לידן.
"המממ… בסדר," אמרתי. "אריק?"
"יאללה," הוא אמר.
שנינו ניגשנו אליו, כשלילי מאחורינו.
"מה בדיוק צריכים לעשות?" שאלתי אותו.
"אני צריך רק שתרימו כאן את הרכב מספיק בזמן בשביל שאני אצליח להחליף גלגל," הוא אמר. "אתם חושבים שתעמדו בזה?"
"בטח," אמרתי בנשיפת בוז. "בקלות."
"איך אתה כל כך בטוח?"
"יצא לשנינו להרים דברים הרבה יותר כבדים מזה," אמרתי.
הבחור הבלונדיני הביט לעברו של אריק.
"אתה נאה מאוד," הוא אמר.
"תודה," אמר אריק.
"אז קדימה," הוא אמר. "אם אכפת לכם…"
"בטח," אמר אריק והרים את החלק האחורי של המכונית.
לקחתי נשימה ארוכה והרמתי גם אני.
הבחור הבלונדיני התחיל בהחלפת הגלגל.
"אז… אתם לא מפה," הוא אמר.
"לא," אמרתי.
"מאיפה אתם?"
"ניטרה," אמרתי. "סלובקיה."
"סלובקיה?" הוא שאל מתפעל.
"אל תגיד לי שאתה מכיר."
"בטח שאני מכיר," הוא אמר, תוך כדי הוצאת הגלגל ממקומו.
"באמת?" התפלא אריק. "גם את ניטרה?"
"בעיקר את ניטרה!" הוא אמר. "הייתה לי שם מאהבת."
"מי?" שאלתי.
"זה לא משנה," הוא אמר. "היא באמת הייתה מרשימה, אבל נאלצתי ללכת."
הוא מחה זיעה מקו המצח שלו, ודחף פנימה את הגלגל החדש של המכונית.
"אז מי אתם?" הוא שאל.
"זה ממש נשמע כאילו שאתה בלש פרטי או משהו," אמרתי.
הוא גיחך.
"יכול מאוד להיות," הוא אמר. "אבל לא, אני סתם רוצה לדעת מי עוזר לי."
"אני מארק וזה אריק," אמרתי.
"אריק?" הוא שאל.
"כן," אמר אריק.
"זה שם נחמד מאוד," הוא אמר.
"ומארק?" שאלתי בטון נעלב לכאורה.
"מארק נחמד, אבל אריק נחמד מאוד," אמר הבחור הבלונדיני.
הוא הבריג את הבורג השלישי של הגלגל.
"אתם התעייפתם?" הוא שאל.
"לא," אמר אריק.
"גם אני לא," אמרתי.
זה היה שקר.
עם כל רגע המכונית הייתה כבדה יותר ויותר, אבל החלטתי שהבחור הבלונדיני לא צריך למות מוות טראגי של מכונית שנופלת לו על הראש.
בסופו של דבר הוא סיים להחליף את הגלגל.
"תודה רבה," הוא אמר.
שנינו הורדנו לאט את המכונית והוא לחץ לשנינו את היד.
"אני חושב שמגיעה לכם תודה ענקית," הוא אמר, והוריד את משקפי השמש מהעיניים שלו, חושף עיניים בצבע דבש עמוק, ממש כמו צבע העיניים של…
"אריק ווראגו," אמר הבחור הבלונדיני.
"אה…" אריק התחיל לומר משהו אבל עצר בעדו.
"אני מניח שאתה כועס עלי, אבל… טוב, אני אבא שלך," הוא אמר.
"א-אפולו?" הוא שאל.
"כן," הוא אמר והנהן. "וזה בסדר אם תכעס עלי או תצעק עלי או תכנה אותי בשמות. זה די מגיע לי."
"לא…" מלמל אריק.
אפולו צחק וטפח על הגב של בנו.
"אני יודע שלא," הוא אמר. "אמא שלך חינכה אותך יותר מידי טוב. אישה מקסימה באמת."
"ת-תודה," הוא אמר.
"טוב, אני חושב שמגיע לכם פרס קטן," הוא אמר.
"איזה?" שאל אריק.
"טוב, אני חושב שאני אתן לכם את המכונית הזאת," הוא אמר.
"אבל…" התחיל אריק.
"אני יודע, אין לך רישיון נהיגה, ואתה בכלל לא בן 16 עדיין, ומה גם שאתה לא יודע לנהוג."
"אני יודע," אמרתי.
אפולו הביט לעברי.
"מארק כריסטיאן זנדק," הוא אמר לי.
"זה אני."
"שמעתי עליך הרבה," הוא אמר.
"טוב לדעת שמרכלים עלי שם באולימפוס," אמרתי.
הוא גיחך שוב.
"טוב, זה מה שהתכוונתי לומר."
"מה, שמרכלים עלי?"
"לא, שאתה יודע לנהוג," הוא אמר.
"אה," מלמלתי.
"טוב, אז התוכנית שלי די פשוטה, הנה, קח את זה," הוא אמר והושיט לי כרטיס מלבני עם תמונה שלי, השם שלי עליו ועוד כל מיני פרטים עלי.
"זה מה שאני חושב שזה?" שאלתי.
"כן," הוא אמר. "רישיון נהיגה."
"מגניב!" קראתי באושר.
"אני רציתי לנהוג," רטנה לילי בשקט.
"ורק כדי שלא יחשדו בך," אמר אפולו, מתעלם ממה שאמרה לילי, והקיש באצבעותיו.
הרגשתי כאילו מים רותחים נשפכו עלי, ואז הכל התקרר.
"מה קרה כאן הרגע?" שאלתי.
"וואו… מארק…" אמר אריק.
"מה, מה?" שאלתי.
"כדאי שתסתכל על עצמך במראה," אמר אריק וגיחך.
לילי גם היא גיחכה.
הבטתי על עצמי בהשתקפות של האוטו שלי.
זה היה הזוי לגמרי: הייתי גבוה הרבה יותר, זקנקן כיסה לי את קו הלסת והנמשים הקטנים שהיו לי הפנים נעלמו.
אפולו הפך אותי למבוגר יותר, ואם להיות כן, זה דווקא הלם אותי הרבה יותר.
"עכשיו יש לכם כאן אפילו נהג בן שמונה עשרה שלא צריך מלווה לרכב, וכלי רכב לנסוע עד לגן ההספרידות," אמר אפולו. "אני חושב שאתם תסתדרו מכאן."
"רגע, לכמה זמן אני אהיה בן שמונה עשרה?" שאלתי.
אפולו התעלם ממני והסתובב לעבר בנו.
"תמשיך לתת לי סיבות להתגאות בך," הוא אמר לו ונתן לו חיבוק.
"אני סומך עליך בעיניים עצומות," הוא אמר.
"רגע, אפולו," קראתי, אבל הוא התפוגג ונעלם.
"נו קדימה, נהג," אמרה לילי במבט מתגרה. "אין לנו הרבה זמן."