היער שלי חלק א'

אני רץ בכל כוחי
יש לי יתרון אליהם
הם בגופם הכבד והגדול ובמדים המסורבלים
לעומתי הקל והזריז בבגדי הנוחים והקרואים שמכיר את היער כמו את כף ידו
השורשים העבים של הבוקיצות הענקיות שאני חייתי אליהם חלק גדול מחיי. מכשילים אותם בכל צעד
כאילו הם מבינים שאני צריך עזרה. צחוק פרוע יוצא מפי הקטן. אין להם סיכויי לתפוס אותי
הם רק שוטרים עירוניים , ואני ילד קליל.
רגלי הצנומות נוחתות על השורש הגדול שליד שפת הנחל ואני מזנק כמעט אוטומטית עד לעבר השני
אני שומע את צעקת הכאב של אחד מהם שרגלו נתקעת בין השורשים, כמובן הוא לא יודע איפה לדרוך ואיפה לא
אני שומע יללה רחוקה וחלושה ממרחק. אף אחד מהשוטרים לא שם לב אליה, אני משנה כיוון בבת אחת
להיפגש עם להקה עיינת זה לא רעיון טוב בכלל, אני מגיע למישורים הפתוחים ועוצר בבת אחת רגע לפני שאני יוצא מהיער בפעם הראשונה מזה שלוש שנים
מה קורה כאן!!! פניתי ימינה נכון?! או אולי שמאלה?! אני לא יוכל לצאת. אני לא יכול, אבל אם אני לא אצא אז הם יתפסו אותי וישלחו אותי שוב למוסד ההוא לחדר בלי החלונות אני לא יכול לחזור לשם! אני לא יכול!
הריצה מתחדשת עיבדתי את היתרון שלי למעשה עכשיו בשמש הישירה אני לא רואה כלום הכל כל כך בהיר עיני רגילות לאור העדין מתחת לחופת הענפים העבה
אבל הצלילים ברורים כתמיד הנביחות של כלבי הגישוש מאחורי. וצעקות השוטרים. מה עשיתי?! למה הם לא יכולים לתת לי לחיות ביער בשקט?!
אני עדיין לא רואה כולם אבל השמיע מפצה על זה רק חבל שאבנים לא עושות שום קול כי כנראה שהרגל שלי פוגעת באחת ואני מתעופף באוויר
אני נוחת ישר על הפנים העולם מיטשטש סביבי ועד שאני מצליח לקום ולהמשיך לרוץ שוטרת קלת-רגליים מזנקת אליי ומצמידה אותי לקרקע אני לא מצליח לברוח מהאחיזה שלה היא חזקה אבל עדינה
היא מדברת. נראה לי שיש דמעות בעיניים שלה "תפסיק להתפתל ילד זה לטובתך" אני צורח בכל כוחי לעזרה מהחיות שימשו לי כחברה בשלוש השנים האחרונות, אבל לא נראה שהן שומעות אותי או מבינות שאני צריך עזרה. או שהן מפחדות מדי מבני האדם הגדולים כדי לבוא לעזור
עוד שני שוטרים מגיעים למקום וכל אחד מהם לופת רגל אחת ויד אחת שלי בזמן שאני מתפתל צורח ובועט אבל זה לא עוזר "ילד תפסיק לזוז או שאני אשים לך אזיקים!" אזיקים המילה כל כך מבעיטה נשארו לי רק שלושה דברים בחיים
היער שלי
החיות שלי
והחופש שלי
השניים הראשונים כבר נלקחו ממני. הרעיון של אזיקים שיכבלו אותי לגמרי מבעיט כל כך שאני משתתק מיד "טוב מאוד" אומר שוטר נוסף אני בקושי רואה משהו אבל נראה שהעולם פחות בהיר
אני מובל בלי יכולת ממשית לזוז לניידת השוטרת ממקודם נוהגת בצל אני יכול לראות את עורה הככה שיערה החום וענייה העגולות הגדולות שעדיין נוצצת מדמעות "איך קראים לך ילד?" היא שועלת בנימה חששנית. אני לא עונה "תראה אתה תהיה חייב לדבר בסופו של דבר השאלה היא אם תספר לי מי אתה ולמה אתה חי ביער הזה או שאנשים אחרים יחקרו אותך. ראיתי חקירות זה לא כיף" אני עדיין לא עונה
"אתה מבין שזה לטובתך אתה בן 11 איך ציפית לחיות ביער הזה כל החיים שלך?" אני לא עונה
"הבנתי אתה לא רוצה לדבר. תגיד שמעת פעם על מאגר המידע של המשטרה? מן הסתם ברחת מאיפה שהוא אנחנו יכולים בקלות לגלות מאיפה ולשלוח אותך חזרה לשם. רק שאז לא תהיה לך אפשרות להסביר את עצמך וישלחו אותך ישר לשם"
"לא!!!" אני צועק לפני שאני מספיק לעצור את עצמי "אל תעשו את זה" אני מוסיף בקול שקט
"אז תספר לי מי אתה למה אתה חי ביער הזה ומאיפה ברחת" אני בולע רוק
קוראים לי אריק בוייד. אני חי ביער הזה כי מאז ומתמיד אהבתי טבע ולא הסתדרתי אם בני אדם וברחתי מבית משוגעים"
השוטרת מהנהנת אני לילי בריקות' נעים להכיר אותך אריק" אני משפיל מבט "אז אתה אומר שהבית שלך נראה כמו בית משוגעים וזו הסיבה שברחת"
"את לא מבינה ברחתי מבית משוגעים של ממש עם רופאים וכל זה" היא מהנהנת רגועה להפליא
"אני מבינה ואם מותר לי לשאול למה היית שם?" אני נושך את השפה "כי כולם חשבו שאני משוגע"
"ואתה חושב שהם צדקו אריק?" התשובה כל כך ברורה במוחי ולענות כל דבר אחר נראה לי כמו טעות
"כן"