פרנויה – פרק 16 – (עומר)

חדר בית החולים הלבן מתעתע בעיניי, איך יכול להיות צבע כול כך טהור שולט במקום כזה אכזרי, מלא בכאב ויסוריים.
אני יושב על הכיסא מתוח, צפצופי המוניטור הבודק את קצת פעימות הלב שלה מצפצף ברקע ומפר את השלווה המציקה שבאוזני.
איך מקום כזה אפל, יכול להיות כול כך שלוו?
זה מחרפן אותי.
מחרפן אותי להיות בידיעה שאני לא יכול לעזור לה, היא שוכבת שמה על מיטה הממוצעת סדינים לבנים ובהירים, היא בעצמה בהירה וחיוורת, כמעט שקופה ומתנדפת מהעולם, נעלמת…
היא נאבקת על כול נשימה, ואני נאבק עם כול דמעה שרוצה לצאת מעיניי, איך נתתי לזה לקרות?
איך נתתי לזה לקרות מתחת לאף שלי כול הזמן הזה?, איך לא הרגשתי את הכאב החזק שלה עד כדי כך שהיא רצתה להתאבד!
שתתה את כול הכדורים שלה, כדי לסיים את הסבל הפוקד אותה, ואני הייתי עיוור.
עיוור בכך שלא ראיתי את היסוריים העצמאים שלה, את העולם המלא כאב שלה, ופשוט התעלמתי… חשבתי שהיא צריכה זמן.
אולי עכשיו הזמן זה הדבר הכי חשוב, יכול להיות ולא יהיה לה עוד זמן לנסות להתגבר, לא ברגעים האלה שהיא נאבקת על חייה עם כול רגע שעובר לאיטו.
היא שבורה, נפשית ופיזית כאחד ואני לא ראיתי את זה, איך הייתי עיוור כול כך?, איך נתתי לזה לקרות?
למה התפקוד שלי כול כך שגוי?
בכוח אני משתיק את המחשבות המדהדים במוחי, נותן את כול כולי ואת תשומת ליבי אל הציפצופים המתכתיים הממלאים את חדר בית החולים הגדול והלבן להחריד.
המוניטור שבודק את פעימות הלב שלה מצפצף לאט, בשקט, מסמל את פעימותייה החלושות, השקטות שליבה בקושי דופק בתוך החזה שלה.
ולמרות שזה לא אשמתי שהיא כאן מחוברת למכשירים, אני נותן לעצמי לחשוב שאני אשם בכך שהיא מואשפזת.
בגלל שאני הייתי כול כך עיוור.

השעות עוברות לאיטן, שום דבר לא משתנה, הציפצוף המתכתי לא פוסק, והמחשבות הרועשות והקולניות שבמוחי לא עוזבות אותי ולא מרפות, אני שקוע בתוך בוץ עמוק, ואין לי את היכולת להסביר למה אני מרגיש את מה שאני מרגיש.
למה אני דואג כול כך לילדה הקטנה שפה הנאבקת על כול נשימה שלה, ואז אני נזכר במה שכבר ידעתי והדחקתי.
אני עושה את זה למען אח שלה, למען החבר הכי טוב שהיה לי, שעדיין אני מחשיב אותו כהחבר הכי טוב שיש לי, דן אחיה הגדול.
אני עושה את זה למענו בגלל שהוא וכול המשפחה שלו מתים, אני מטפל בילדה הקטנה של הבית.
לא כול כך קטנה אבל בשבילם היא תמיד הייתה הנסיכה של הבית, זאת שמגיעה לה הכול.
ואולי עכשיו… אחרי שהייתי כול כך עיוור ונתתי לזה לקרות מתחת האף שלי אני אולי עלול לקחת ממנה את הכול.
כול מה שהיה לה, כול מה שמגיע לה, כול מה שיש לה.
וזה שובר אותי מבפנים לאט לאט, שאיכשהו בצורה עקיפית איכזבתי את החבר הכי טוב שלי, בכך שלא שמרתי טוב על אחותו הקטנה.
וזה מה שמייסר אותי במשך כול השעות האורוכות האלה שמרגישות כמו נצח שלם.
אני שוב משתיק בכוח את מחשבותיי המהדהדות בתוך מוחי, ומשגעות אותי כול כך.
שוב מחזיר את תשומת ליבי אל המוניטור המציג את פעימותייה ומקשיב בדריכות.
כדי לשים לב אם יהיה שינוי במצבה.