Heaven | פרק 9

"מה השעה?" שאלה הוון בעודה שרועה על המיטה וכל אחד מהבנים בפינה אחרת של החדר. שו ומריסה ישבו ליד המחשב, ראו משהו, כנראה אנימה כלשהי, בפינה מול מיטתה – הפינה השמאלית, הקרובה לדלת. קיוטו ישב ליד הדלת, בפינה השנייה, וקרא במאנגת אצ'י* כלשהי. אאוי ישב ליד קיוטו וקרא במגזין כלשהו. ומולם, בפינה הימנית ליד מיטתה של הוון, ישב ריו ו,טוב, שיחק בדברים אקראיים שהיו מונחים על הריצפה לידו. 'כמה בוגר…' חשבה הוון.
"השעה שש בערב. מיאוווווווווווווו!" ענתה מריסה.
"א-א-א-איך?! אין מצב שאפילו לא עבר יום אחד!" אמרה הוון בלחץ.
"את תתרגלי. ככה זה עם מימדים, סוכריה קטנה." אמר אאוי בחיוך.
בסוף כמה דקות שתיקה מביכות, שאלה הוון: "אני הולכת מחר לבית הספר, נכון?"
"ברור, אין סיבה שלא תלכי…" מילמל אאוי.
"אוה. יופי." אמרה הוון. איך לעזאזל היא תצליח לישון בלילה אחרי שישנה כל כך הרבה במהלך היום? ועוד יותר חשוב, מה היא תעשה איתם עד שהאחים יפסיקו להתנחל בבית שלה?
"איפה אתם גרים?" שאלה לבסוף. היא ראתה חיוך בזווית פיו של ריו.
"מחר אחרי בית הספר את מוזמנת לבקר, הרי אנחנו התנחלנו אצלך היום, אז יהיה הוגן אם את תתנחלי אצלנו מחר." אמר קיוטו בחיוך. אף אחד לא מחא נגד הרעיון, אפילו לא ריו.
לפתע נשמע רעש מהחצר. הוון במהרה הביטה בחלון.
אלכירליוס.
"אלכירליוס!" לחשה בבהלה. ריו קם על רגליו במהירות. הוא הביט בחלון במהרה. הוא פתח אותו, וקפץ.
"ריו!" צרחה הוון בבהלה. היא ראתה אותו נוחת כמו חתול, נוחת בבטחה. 'רגע, לנחות כמו חתול זה לא הקטע של מריסה?' חשבה הוון בעודה מביטה בחלון. כל שאר הבנים נעלמו ולפתע עמדו ליד ריו.
הוון ראתה את מריסה ממלמלת משהו. הדלת ננעלה. היא צרחה. היא התקרבה לחלון וניסתה לקפוץ ממנו, אבל היא לא הצליחה – היא הרגישה מין הדף, כוח שלא נותן לה לקפוץ.
מריסה הזאת…
אבל היא יכלה לעקוב אחרי הקרב במבטה – הבנים עשו מהלכים שונים והתקפות שפגעו באיש קשות. היא אפילו שמעה כל רעש. לפתע החולצה של אלכירליוס נצבעה באדום במרכזה, גוש בשר מחזו נשר על הריצפה, והדם פשוט פרץ משם. מאחוריו, יכלה הוון לראות דמות מעוותת מחייכת חיוך אכזרי, שערה לבן וארוך ומסתיר את עיניה.
"אתה… עוזר לנו?" שאל שו המבולבל.
"לא!" אמר ונעלם לפתע.
תוך שניות, הוון ראתה את הגופה נעלמת גם, והאחים נותרו לעמוד המומים. הם הסתובבו וחזרו במהירות לחדרה.
"טוב, אני חושבת שכדאי שאני אסיים את יומי עכשיו. אני פורשת לישון, ואני מאוד אעריך אם תתנו לי לישון שינה *נורמלית*." רטנה הוון. הראש שלה כבר כאב, ולא היה לה כוח. "תודה על הכל, ולהתראות!" אמרה ודחפה אותם החוצה מחדרה. היא נעלה את חדרה, והתיישבה, גבה נשען על הדלת.
זה היה יום מוזר.
לאחר כמה דקות, הוון גייסה כוחות, וקמה לקחת פיג'מה ותחתונים כדי ללכת להתקלח. היא יצאה מחדרה. להפתעתה, הם לא היו בחוץ. היא הלכה ברחבי הבית, הם כבר לא היו שם. 'הם באמת הלכו.' חשבה. היא נרגעה סוף סוף, והלכה להתקלח. כשסיימה, הלכה ישירות למיטתה, ושקעה בשינה חסרת חלומות.