קצת מהגיגי…

אני פה, שוכבת לי על המיטה בפיג'מה וחושבת לעצמי, חושבת על חיי. כן אני יודעת שזה טיפשי, כי החיים שלי כל כך חסרי חשיבות ביחס ליקום ולכל המאורעות הטרגדיים או השמחים ברחבי העולם, אבל אני חושבת שבכל אחד יש את השטחיות האנוכית הזו שבחשיבה על חייו הפרטיים. אז אני חושבת על הילדים בכיתה שלי ועל חיי חברה, על זה שבגילנו הצעיר ילדים מתעסקים ב"חברות" (כאילו "אהבה") בעוד שכל מה שזה מסמל בעינייהם, בתת-מודע, זה סתם חיצוני, אחרי שבוע של "חברות" הם נפרדים סתם ככה, וזה בגלל שהכל סתם בשביל צומת-לב ופופולריות, אשר ילדי הכיתה פשוט מספקים! רק בגלל שהם זוג אז הם עושים פוצי-מוצי בציבור באופן מכוון וגלוי לעין והשאר פשוט אוכלים את זה בלי מלח. זו לא מערכת יחסים. אני אמרתי לעצמי כבר מזמן שאני לא נכנסת לשקר הזה! זה לא שווה כלום!
בכיתה שלי יש בין השאר גם ילדים צבועים ואנוכיים שלא אכפת להם מאחרים וכשמתפתח דיון הם מדברים ערכים אבל לא חיים ערכים. אני לא אומרת שאני מלאך מעונה, אבל קצת טאקט, קצת התחשבות, קצת חוסר אנוכיות, קצת לצאת מהבועה הנחמדה שלנו לעולם הגדול, כן יש חיים מעבר ללק שלי ולכדורגל, אני לא אומרת שהם צריכים להפוך לרוטשילד או איזה פוליטיקאי מדופלם, אבל… בכל זאת.
כל החדר המצומצם הזה שאנחנו "מבלים" בו מספר שעות בכל יום מפוצץ בערסים, פרחות, ילדים עם בעיות חברתיות, נייטרלים, והכי טובים, החנונים, דווקא הילדים שנחשבים פחות, כמו האלה עם הבעיות החברתיות, הנטרלים והחנונים הם האיכותיים, הנחמדים, אנשי שיחה נחמדים ומעניינים ומהנים. אני שונאת את ההגדרות החברתיות הלא צודקות שהחברה המודרנית שלנו הגדירה לנו,
אבל אין לי ברירה אלא לחיות איתן, לעת עתה. אני לא יותר טובה מהם.
תודה שקראתם ואשמח אם תגיבו,
רותם.