פאנפיק- וואן פיס

"קום כבר!!!" אני פקוח עין אחת ורואה את לופי מנער אותי.
"אידיוט, אולי תעזוב אותי כבר אני קם!" צעקתי אליו בנוסף לבעיטה בראש. "אוף, סנג'י אני רעב!" הוא אמר כמו ילד קטן, כרגיל. "אתה תמיד רעב" אני עונה לו. ויורד מהערסל. "אז מה אוכלים?" רמת ההתרגשות בקולו מגוחכת. "נראה מה יש." אני יוצא לכיוון המטבח. מיד שאני סוגר את הדלת מאחורי, אני רואה את נאמי ופרץ של רגשות מציף אותי. אני ניגש אליה. "בוקר טוב לך נאמי יקירתי" אני אומר לה בקול הכי נעים שאני מצליח לגייס. היא מרימה את המבט מהעיתון ומסתכלת אליי במורת רוח. "בוקר טוב גם לך"
הלב שלי מפרפר. אני יודע שזה טיפשי, שאני מתרגש מכל ברכת שלום קטנה, אפילו לא אחת ידידותית במיוחד, אבל מה אני אגיד, אני לא שולט בזה.
"ומה תרצי לאכול היום?" חיוך מיד מופיע אל פניה. אני יודע שהוא מזויף אבל זה לא ממש מפריע לי, העיקר שהיא מחייכת אליי.
"מה אם… אומלט?" ייקח לי חצי שעה להכין את זה ואני אצטרך להחליף כמה מהמצרכים שאין לנו, מה שבטח ייקח עוד זמן. אבל אם זה מה שהיא ביקשה זה מה שאני אעשה. "אין בעיה" אני עונה לה בשמחה אמתית.
החיפוש אחר המרכיבים לקח יותר ממה שחשבתי, ונשארו לו מעט ירקות, ככה שעד שאני מתחיל עוברת רבע שעה. ונאמי נכנסת למטבח. "סנג'י מה לקוח כל כך הרבה זמן?!" הכתפיים שלי מתכווצות. אין לי מושג למה.
"טוב… אם… לקח לי זמן למצוא את כל המרכיבים ו…" אני אומר בגמגום למה אני לא מצליח להוציא מילה שלמה מהפה שלי?!
"טוב תזדרז אני גוועת ברעב!" אני מרגיש מן צביטה בלב. וכתפי מתכווצות עוד פעם אחרונה, כשהיא טורקת את הדלת מאחוריה.
אני ממהר כמה שאני יכול, ומרוב מהירות אני לא שם לב שטיפת שמן רותח ניתזת לי אל היד. אני חושק שניים וממשיך למרות הכאב.
לבסוף שהמנה מוכנה אני יוצא אליה. כרגיל עם חיוך אל הפנים. היא מושכת את צלחת מהיד שלי וממלמלת תודה ממורמרת.
משום מה אני מאוכזב, אין לי מושג למה ציפיתי, אולי תודה אמתית, אולי אפילו חיוך. בכל מקרה אני לא זוכה באף אחד מאלה.
אני נכנס לטבח וסוגר את הדלת מאחורי. וסוף סף מרשה לעצמי לטפל בכוויה. זעקת כאב חלושה נפלטת מפי שהמים הקפואים נוגעים בכוויה.
אני מניח שזה מחיר פעוט לשלם בשביל האושר של אהובתך.