פרנויה – פרק 15

עומר אוחז חזק בזרוע שלי, לא בצורה מכאיבה רק מוודא שאני לא אברח לאף מקום לפני ההרצאה המפגרת הזאת שהוא מכריח אותי ללכת איתו.
אנחנו מתיישבים בתוך האולם הגדול בכיסאות צמודים ושמורים בשורה השלישית הקרובה לבמה, לאט לאט האולם המלא כיסאות מתמלא ואנשים באים לשמוע את ההרצאה הזאת.
לפי מה שהבנתי מעומר, הבן אדם הזה קרוב אל הלב שלו, וחשוב לו להיות בהרצאה הזאת, אז הוא לא יכל להשאיר אותי לבד בבית כמעט יום שלם וללכת, אז הוא לוקח אותי יחד איתו.
האולם החשיך, למרות אור השמש הזורחת שיש בחוץ, מנחה , אני חושבת, עלה לבמה והציג את המרצה, מחיאות כפיים הדהדו בחוזקה בין הקירות הגבוהים של האולם.
קצת מוגזם בשביל הרצאה דבילית שאפילו אין לי מושג על מה היא.
איש זקן שגילו ניכר בגופו, עלה לבמה לאט, עם כול צעד נעזר במקל ההליכה השחור שלו עד שהגיעה למרכז הבמה מול המיקרופון והתיישב על כיסא שהכינו לו מראש.
המנחה הגיש לו את המיקרופון וירד מהבמה.
הזקן התחיל לדבר, לאט לאט נשביתי אל תוך המילים שלו, אל ההרצאה שלו.

*
״כפי שיש שני צדדים לסיפור ,
יש שני צדדים לכול אדם .
צד אחד שאנחנו חושפים לעולם ,
וצד אחר שאנחנו מחביאים בפנים.
דואליות שנשלטת על ידי האיזון בין האור לאפלה,
בכול אחד מאיתנו יש תכולה עבור הטוב והרע .
אבל אלו שמסוגלים לטשטש את קו ההפרדה המוסרי ,
טומנים בתוכם את הכוח האמיתי.
*
הפסקתי להקשיב למרצה, מקשיבה עכשיו בלית ברירה לקול המציק בירכתי מוחי, היד של עומר הנחה על ברכי השומרת שלא אברח מעקצצת, אני לוקחת נשימה עמוקה שקטה ורועדת ומתפללת בליבי שהקול יפסיק לדבר.
אבל הקול ממשיך למלמל הדים של זכרונות שלא ימותו, לא משנה עד כמה ננסה להרוג אותם.
ועכשיו אני מצליחה לשמוע את הקול ברור יותר מהדהד בתוך ראשי, זה שכול האנשים פה מסביבי, מסתכלים עלי.
מתכננים איך לתפוס אותי, רוצים להרוג אותי, בגלל שבגללי מתה המשפחה שלי, בגלל ששאלתי את אבי שנהג שאלה פשוטה והוא איבד שליטה על ההגה.
אני שונאת את עצמי על כך, אני שונאת לחשוב על זה, אבל אני לא יכול להפסיק.
הקול בירכתי מוחי גורם לי לחשוב על זה גם אם אני רוצה וגם אם אני לא, וזה הדבר המייסר בזה.
ושוב כמו באופן תמידי זה נדלק במוחי כמו שלט ניאון חוצות מהבהב, ׳פרנויה׳.
זה לעולם לא יעזוב אותי, אני לא חושבת שאצליח למצוא תרופה כול שהיא.
המחשבות של ליל אמש חוזרים אלי, הרצון העז לשתות את כול מיכל הכדורים שלי שוב עוטף אותי, אני נואשת למעט כוח, למעט שקט נפשי שאני יודעת שלא אקבל.
אבל בכול זאת הרצון ממשיך לפעפע בתוכי, והמחשבה שאני ישתה את כול הכדורים אולי תשתיק את הכול שבירכתי מוחי.
אולי נכון, אולי כמעט רוב הסיכויים שלא, אבל התקווה זה הדבר היחידי שלא גורם ללב שלי להישבר מכך.
לחיצה קטנה מידו של עומר מעוררת אותי מהמחשבות שלי בשניה אחת ואני חוזרת אל האולם הגדול.
״הכול בסדר?״ הוא שואל בשקט וקולו הגברי מהדהד באוזניי, אני מהנהנת בראשי ומרימה את מבטי הנעוץ ברצפה בחזרה אל הבמה כדי להמשיך להקשיב למרצה.
*
יש אמירה ישנה בנוגע לאלו שלא זוכרים את
העבר, ומורשעים לחזור אליו .
אבל אלו מאיתנו שמסרבים לשכוח את העבר, מורשעים לחיות אותו מחדש.
לא משנה כמה ננסה לברוח מן עברנו,
נראה שנועדנו לחזור אליו.
העבר הוא עניין מסובך.
לעיתים הוא חרוט באבן.
ובפעמים אחרות, הוא נמסר דרך זכרונות מעומעמים.
אבל אם אתה מתערב זמן רב מידי בדברים עמוקים ואפלים…
מי יודע אלו מפלצות תעורר?״
*
הוא קפץ מנושא לנושא, אבל לא היה לי אכפת, המילים שלו, מכול קטע מילאו אותי וסחררו את הראש שלי, הוא צודק, הוא כול כך צודק.
אני התערבתי יותר מידי בדברים עמוקים ואפלים בתוך המוח שלי, והמפלצת הגדולה ביותר שעוררתי, מפלצת שמשגעת אותי במשך חודשים, זאת הפרנויה העוטפת אותי.
הגעתי להחלטה נוספת הדומה בדיוק להחלטה שקיבלתי אתמול בלילה.
אני חייבת להמשיך הלאה, אני לא יכולה להישאר במצב הזה.

~~~

״יובל? , יובל בבקשה תתעוררי!!״ קולו של עומר מהדהד בין קירות חדר הרחצה שבדירתו הקטנה.
יובל שוכבת על המרצפות הקרות מחוסרת הכרה כשדם אדום סמיך זולג מקצה אפה ונוזל בנוסף מקצה פיה מכתים את פנייה הבהירות.
מיכל הכדורים הריק שלה ליד ידה הנחה ברפיון לצד גופה.
״לעזאזל!״ עומר מקלל בקול ממהר להוציא את הפלאפון מהכיס ממהר להזמין אמבולנס לפני שיהיה מאוחר מידי.
יובל בלעה את כול הכדורים שבמיכל, בדיוק כפי שהיא רצתה במשך החודשים האחרונים, היא קיוותה שהכדורים הרבים ישתיקו את הקול שבירכתי מוחה.
אבל היא לא ידעה שהכדורים ישתיקו לבסוף אותה.