וואנשוט עצוב על וואןדי

חברה שלי תרגמה זה ממש עצוב :(

"תודה לכן," ליאם אמר, בקול שבור. "על כל מה שעשיתן בשבילינו."
נייל הנהן ולקח צעד קדימה, דמעות מופיעות בפינות של עיניו, "על כך
שהייתן פה בזמן שעשינו את מה שאהבנו, תודה לכן שעודדתן אותנו להמשיך ואהבתן
אותנו בכל ליבכן."
"אנחנו אוהבים אתכן," הארי אמר, אור הזרקורים מאיר את פניו בזמן שהביט
בכל המעריצים שעמדו מולו, "חווינו איתכן תקופה מדהימה, כזאת שלעולם לא נשכח."
כל הבנים מהנהנים, דמעות זולגות על לחייהם.
זאין לקח צעד קדימה, מאבד את קור הרוח שלו. "כולכן יפות, כולכן מדהימות ואתן
המעריצות שלנו."
הקהל שתק, לואי התקדם קדימה.
"זה כל כך קשה לעזוב אתכן.. זה קשה לסיים הכל ולעזוב את הבנים אבל יש לנו כל כך הרבה
זכרונות יפים. כל כך הרבה זכרונות מושלמים מכמה שהחיים שלנו היו נהדרים."
הבנים מתחבקים חיבוק קבוצתי, בוכים אל תוך זרועותיהם אחד של השני ברגע שהבינו שזאת הייתה
ההופעה האחרונה שלהם בתור וואן דיירקשן.
הם הסתובבו בחזרה לקהל ושלחו נשיקה באוויר, מחייכים עם דמעות.
הם קירבו את המיקרופונים לפיות שלהם.
"ביי.. אנחנו היינו וואן דיירקשן."
האורות נכבו וחושך התפשט בארנה, המסך הגדול שניצב על הבמה נדלק.
"אני הארי סטיילס."
"זאין מאליק."
"ליאם פיין."
"נייל הורן."
"לואי טומלינסון."
כשקטעים מהאקס פקטור הופיעו על המסך הבנים ירדו מהבמה, והביטו במסך.
הווידיאו התנגן לו, והבנים הלכו על החדר מאחורי הקלעים.
"אז זהו זה?" נייל לחש, קולו נשבר.
הארי הנהן, מוחה דמעה.
הם התחבקו במשך זמן שנראה נצח, נותנים אחד לשני לעזוב לבד.
הארי הלך אל הדלת, אומר שלום לארבעת חבריו הטובים, ארבעת אחיו.
נייל אחריו, וכך גם זאין וליאם, עוזבים את לואי שישב שם עם הגיטרה.
אצבעותיו נעו על המיתרים, הדמעות זלגו במהירות.
"forever young.." הוא שר כשהדמעות לא הפסיקו לזלוג, "I wanna be.. forever.. young."