את לא יכולה לברוח

"את מוכנה לדבר איתי?"הוא שואל.
אני לא מסתכלת עליו, אני אפילו לא מכירה בקיומו,
אי פשוט ממשיכה ללכת.
"פשוט תעצרי לשנייה"הוא אומר קולו תקיף יותר
מאשר מקודם.
אני לא עשיתי זאת,
לא עצרתי.
"את לא יכולה לברוח" הוא אמר לאוזני.
לא הסתובבתי
ולא הראיתי שום סימן לכך שהוא הצליח להקפיא לי את הדם בעורקים.
"תקשיבי"הוא אמר
אך אני לא רציתי להקשיב לשום דבר שיש לו להגיד.
"פשוט תעצרי שנייה" הוא אמר וידעתי מה יהיה הצעד הבא שלו,
אך ראה כי לא רציתי להאמין בכך.
"פשוט תקשיבי לי"הוא תפס את ידי ומצאתי את עצמי צמודה לקיר.
"אין לי מושג מה עשיתי לך ולמה את לא מוכנה לדבר איתי,
אבל אני מצטער"הוא אמר.
"אתה לא יודע?" קולי נשמע מוזר, מאובן.
"לא" קולו הסגיר יאוש, אך לא יכולתי להיות בטוחה
שהיאוש אמיתי, הוא היה שחקן, מהטובים ביותר שראיתי.
"ובכן, אם כך, אתה כנראה לא צריך לדעת"
אמרתי ולמרות שזה לא היה המצב הכי מתאים,
קולי היה מלא בהתרסה.
"את לא הולכת לשום מקום, עד שאנחנו נפתור את המצב בינינו"
הוא אמר.
"אבל אין שום מצב לפתור" אני אמרתי בקלילות
וברגע שראיתי כי המתח יורד מכתפיו, אני הנחתתי את מכת המוות.
"משום שאין בינו דבר, לא יותר" קולי היה קר וקשה.
ראה כי דברי באמת השפיעו עליו, משום שהוא עזב אותי
"להתראות, ילד" אמרתי וידעתי כי לא נתראה יותר לעולם.