עץ הדמעות.
בכי קורע לב, דמעה על האדמה,
שתיל קטן גודל בשממה.
הוא גודל לאט, ניזון מדמעותיה,
חוץ מהצמח, אף אחד בה לא נוגע
הוא הופך לעץ צעיר,
והיא עוד בוכה, בכי מריר.
צרחה בוקעת מגרונה,
השתיל הקטן, כבר הפך לחיה עצומה.
כל יום במשך שנה היא באה, בידה סכין.
והצמח הצעיר עדיין לא מבין.
היא שמה אותו קרוב ללב,
מתחרטת, ועל פניה הבעת כאב.
הצמח מביט בה, ורוצה לשאול,
אך היא עוזבת, מוכנה את הצמח לפסול.
עוברים השניות, דקות וימים,
ועל ליבה, גדלים הכתמים.
העץ גודל, והילדה נשברת,
כל יום היא מתלבטת, ומתחרטת.
העץ נכרת, העץ שבילתה בצלו כל הזמן.
עליו כתובות רבות, ומשפט אחד סומן.
היא זוכרת כל רגע, שבו כתבה אותו,
'העולם אולי שופט, אך את קובעת את דמותו.'
תגובות (7)
וואו, יש פה בהחלט מקוריות ויופי, אני ממש אהבתי את זה :)
המשפט הזה שהיא כתבה ממש מקסים, אני אוהבת אותו.
כתיבה מעולה יחסית לדיכאון…
הזדהות
~5~
תודה.
גו דיכאון שנותן לי רעיונות!
זה כזה יפה!
אני מתה על הכתיבה שלך,
אני אוהבת את צורת ההתבטאות שלך בכתיבה.
כול פעם את מדהימה מחדש.
תודה רבה (:
ומתי מגיעה הפרקון הקצרצרון?!!?!?!?!?!!?!?!!?
העלתי העלתי (: