אני…ואת.

אני זוכרת אותי ואותך, משחקות ביחד בחצר בלי דשא, אני זוכרת את ריח הקיץ הנעים, ואת צעקותייך.
אני זוכרת את שתיינו מפטפטות באוטובוס, מוציאות דברים מהתיק ומצחקקות.
אני זוכרת אותנו מקפצות ביום העצמאות, מחובקות, מחייכות וצורחות.
אני זוכרת את שתיינו נכנסות לבריכה, משפריצות מים אחת על השנייה.
אני זוכרת איך היינו הולכות ביחד ברחוב, מפטפטות, צוחקות ומדלגות.
אני זוכרת הכל.
אבל את הרסת את זה.
פרצתי לשחקן שלך במשחק, למחרת סיפרתי לך ותקפת אותי.
אני זוכרת את המכות שנתת לי.
את הקללות שצעקת באוטובוס, שהתיישבתי ליידה.
אני זוכרת איך כמעט הרגת אותי בכיתה, שניסית לפצוע אותי עם מספריים.
אני זוכרת איך שמחת שלא הייתי.
אני זוכרת את הפעם ההיא, ששמת לי רגל והפלת אותי, וצחקת.
אני זוכרת את איך שרצתי בבית הספר עם דמעות, מנסה לברוח ממך.
אני זוכרת את מה שעשית לי עם הסכין.
אז תודה לך, ילדה יקרה, תודה שהרסת לי את החיים.