מאחוריי המיקרופון | 6(שקדוש,אחרון?)

אני מסתכל על המזוודות שוכבות על הרצפה.
היא מתרוצצת במטבח. סינר כרוך סביב המותניים הרזות והמושלמות שלה, ופיג'מה דקה ותכולה משתלשלת במורד הגוף שלה, עד לפניי הברכיים.
השיער החום עם הגוונים האדומים אסוף בקליפס והידיים עסוקות בסידור המטבח.
14 חודשים עברו מאז. או בשפה נורמאלית, שנה וחודשיים.
כמעט מיד אחריי האירוע יצאתי לסיבוב הופעות של שנה.
לא ראיתי אותה שנה.
לא הרגשתי אותה שנה.
לא כעסתי עליה שנה.
זה היה חסר לי…
וברגע שחזרתי, דאגתי להשלים את מה שהפסדתי בשנה הזו.
חודש של זעם, מתח, וכן… בסופו של דבר, גמרנו במיטה.
ואחר כך?
חודש שקט. של ביחד, שהאמת היא שבחיים לא הרגשתי.
ושוב אני צריך לעזוב. לקחת את המזוודות, ולצאת לעשות שטויות למשך שנה. לעזוב הכל. לעזוב את הזייפנית שאני כל כך… מעריך?… אם אודה בכך, אצטרך להתאבד.
אני מסתכל עליה. היא אופה בשבילי, לדרך, היא אמרה.
היא בזבזה בזה את הלילה שלה.
את הלילה האחרון שלנו.
השקיות בעיניים לא מניחות לה. היא מפהקת בלי סוף.
צפירות. אני צריך ללכת.
אני מנשק אותה בצוואר. קטנה, מרפרפת, משאירה טעם של עוד.
אני לוקח את השקית שאליה דחפה את מה שלעזאזל הכינה בשעות האחרונות.
ירדתי במדרגות, ויצאתי למסע.
חודש עבר מאז.
אני יושב, בפעם הראשונה שמתאפשר לי, ומחכה. שהיא תענה לשיחת סקייפ.
כשהיא עונה, אני נכנס לשוק.
"מאיפה הבאת את הבטן הזו? שמנה.' אני מסנן אבל התחושה אומרת שזה בדיוק מה שאני חושש ממנו.
"תשאל את עצמך." היא עונה. היא יודעת שאני יודע.
אני נאנח.
"לא יכולת לומר לי לפניי שיצאתי? איזה חודש את בכלל?" אני דוחק בה. אבל היא רגועה.
"שלישי, יותר נכון לומר 13 שבועות. ולא, זה היה דופק לך את הקריירה" היא עונה בכל הרצינות שיש.
אני מנתק את השיחה.
אני מרים את הארנק ויורד במדרגות.
אני תופס מונית ונוסע לשדה התעופה.
אני לוקח את הטיסה ההיא, שכמעט יוצאת.
אני נכנס למטוס בריצה ומודיע על ביטול הסבב הופעות.
אני ממריא.
היא לא תאהב את זה, אבל לא אכפת לי.