עיר של שקרים ובריתות

בשנייה אחת כל העולם נעצר. רגע אחד היא הלכה ברחובות ניו יורק עם חברה הטוב ביותר ורגע אחר היא שלפה את הלהב והחלה להילחם. כשנלחמה הייתה מתנתקת מהעולם, מתעלמת ממה שקורה סביבה ומתמקדת אך ורק ביצור שמולה. היא שיספה את האוויר כמה פעמים ואז נעצה את הלהב במקום שבו היה אמור להיות ליבו, אילו היה לו אחד. היצור התפוגג והיא ניגבה את הזיעה הקרה ממצחה. מבט קצר סביב ושד נוסף צץ מולה, אבל הוא לא הפתיע אותה, היא מעולם לא נתקלה בשד שפעל לבד, למרות שלא נלחמה כל כך הרבה. היא שיספה אותו מיד ונשמה לרווחה לאחר שהתפוגג מולה.
עכשיו היא חיפשה אותו, יודעת שהוא בסדר, הוא חייב להיות בסדר. היא מצאה אותו חסר חולצה בניסיון נואש לשרטט אירצה על חתך גדול בגבו. בלי לשאול שאלות היא לקחה את האסטלה מידיו ועזרה לו. "שוב שיחקת איתו." קבעה והושיטה לו את האסטלה בחזרה, "אם תמשיך ככה זה יתנקם בך, אתה צריך פשוט להרוג אותם."
הוא התעלם מדבריה כהרגלו, היא עצמה כבר לא הקשיבה להם, רק פלטה אותם מתוך הרגל ישן.

"אולי כדאי שתשתמשי בעוד רונה…" הוא פלט כשהביט בה ואז בחן את עצמו, "שנינו לא היינו רוצים שיראו אותנו במצב כזה." הוא הוסיף כשהבין שהוא נמצא באותו המצב כמוה.
היא הנהנה ועשתה זאת, למרות ששנאה כשלא הבחינו בה, היא מעולם לא חיבבה את העובדה שהיא יכולה פשוט ללכת בין המוני האנשים ברחובות ניו יורק בלי שיבחינו בה בכלל, אבל ידעה שזה עדיף על לטישת המבטים שתקבל במצבה הנוכחי.

היא הלכה אחריו, סומכת עליו למרות שידעה לאן הוא לוקח אותה, לאן הוא תמיד לקח אותה אחרי שנתקלו בשדים. "אתה צוחק נכון?" היא גלגלה את עיניה ועצרה, לא מוכנה להיכנס לשם. לאורה מעולם לא נכנסה אל המכון, לא אל זה שבניו יורק ולא אל שום מכון, מעולם. הקשר שלה אל העולם של ציידי הצללים היה מועט, אבל היא הייתה נואשת לשנות את זה. היא כמובן ידעה מה הסיבה, אבל איך תוכל להסביר את זה למקס? הוא יבין אותה, אולי, אבל היא לא הייתה מוכנה לקחת את הסיכון.
היא הסתובבה והלכה משם, יודעת שילך אחריה.
"נו בחייך," הוא אמר לה כשהדביק אותה לבסוף, "זו בסך הכל ארוחת ערב, אמא שלי לא כזאת… טוב, לא משנה, נלך אלייך." הוא משך בכתפיו ושתק כל הדרך.