אלן
ישבתי שם, דוממת, דוממת כמו הרוח שאת מקומה תפס הקור, דוממת כמו שלהבת אש כחולה וקרה, דוממת כמו חמימות הקרח המפשיר דוממת כמו הכל ולא כלום.
סיפורים רבים נכתבים ביד אומן חשבתי ואילו אני נערה רגילה שכמעט אף אחד אינו מביט בה כותבת בלי סוף, סיפור על גבי סיפור.
ערימות ערימות של מחברות עם קטעי סיפורים שאף אחד לא יקרא לעולם, מחברת צהובה, גדושה תוויות ירוקות ואחת אדומה, תשוקת הכתיבה התעוררה בי שוב, לפעמים הייתי רוצה שזה יפסיק לרגע, 'חייך הם חזרה גנרלית שאיש מלבדך לא יראה' זה עורר את יצר הכתיבה שלי שוב.
אפשר לבנות על זה סיפור, דמות.
יש סופרים הנשארים אם אותם דמויות ואילו אני,אני מחליפה את הדמויות בלי הרף, מחפשת בקדחנות שמות חדשים, שמות שאף אחד לא שמה עדיין ואם זאת לשדרג את רמת הכתיבה שלי בעוד כמה מילים, בעוד ביטוי או מילה נרדפת.
יש מגבלות בעולם אך יש גם דברים שהם כמעט חסרי מעצורים.
אני יושבת במרפסת, אוויר הלילה הצונן והמקפיא חודר לתוך החולצה השחורה, הגרביים והג'ינס די חוסמים את הרוח שבאה מהים שהשקט.
איזה נחמד לגור בגבעות כשאוויר הים הקריר מלטף את שערך, זה נחמד ונעים.
לקחתי את המחברת שלי והסתכלתי למרחקים.
אורות בצבעים שונים נצנצו במרחקים, ראיתי את הים, שקט ושקוע בשנתו הערבה, הגבעה לידנו הייתה יער בצידה האחד וכמה שיחים עם הרבה אבנים שבולטות מצידו השני.
שמתי את המחברת בתוך תיק העור השחור שלי ויצאתי בשקט מהבית, הלכתי ברחוב אל הפרצה בגדר, התכופפתי ועברתי דרכה בקלות, השכלתי בזהירות את חוט הברזל אל מקומו כדי שכלבי לא יעברו שם והתכלתי ללכת.
בהתחלה יש כיפת סלע לבנה ואז יש שביל חיות לעבר הגבעה הבאה, השביל עבר בנחל ישב שלא ישוב לזרום עוד.
הגעתי למקום שבו היה רק עשב ירוק וגבוהה, התיישבתי על סלע אפור שבלט מצידו של המקום והשקפתי אל האופק הרגוע.
הכוכבים זרחו וכך גם הירח, הוא זרח באור לבן חיוור,הוצאתי את המחברת וכתבתי:
'היא חמקה אל תוך האפלה המבורכת, אל תוך החושך, אל תוך השקט המבורך.
הגבעות היו מוצללות ושקטות כדרכם הייחודית, ראיתי בעני רוחי את כל חיות היער שנהגו לשוטת במקום המקסים הזה אך לבי מתמלא רק צער עמוק על אבדנם' הסתכלתי אל האופק, היה בזה הרבה מין האמת חשבתי לעצמי, עטה שאלתי את עצמי מי אני אהיה?
אלפית? בת סערה? בת טבע? רוח שמדברת דרך חיה אחרת? מה?!
רגע רוח קדמונית שחיה קסומה מדברת את הרוח יכול להיות דמות יפה אך לא הדמות המרכזית שלי, אני ילך על עצמי הפעם, לא משהי מיוחדת.
'שערה השופע היה אסוף בצמה רפויה, תלתל חום-שחור נפל על פניה, שערה היה מין מלחמה של מקורזל ומתולתל אך המתולתל כבר קרוב לניצחון, ענייה החומות כהות מותאמים לצבע שערה ועורה השזוף והמצולקת התאים להפליא.
היא לקחה חופן אדמה רכה בידה ופוררה אותה באטיות בידה.
קרחת היער היה המקום שלה, מקום של שקט ורוגע. הוא מושלם.
אך פתאום פריעה תרועת חצוצרות את מנוחתה, שלושה תרועות פרושה התקפה,'
שמעתי אזעקה, מהדהדת בכל מקום, זו ההזעקה לרעידת אדמה, זה מוזר הם לא נמצאים במקום שצריכה להיות בו רעידת אדמה.
זו הייתה רעידת האדמה הראשונה שלה, מוטב שתישאר כאן, רחוק כמה שיותר מהבניינים ומהרעש מחריש האוזניים.
היא שמעתה קול צעדים כבדים וצללה לתוך שיח שהיה בקרבת מקום.
זה לא רעית אדמה נוכחה לדעת זו מתקפה, בדיוק כמו זו שבסיפור שלי. מה קורה פו? שאלה את עצמה
"מוחמד מצאתה כבר את המחברת?" שאל אחד מהם
"לא מוחמד, תתאר לי אותה שוב" אמר מוחמד 1
"זו מחברת קטנה יחסית,העטיפה שלה עשויה מניילון צהוב וזו מחברת שורות" אמר מוחמד 2
אחרי זה הם אמרו עוד כמה דברים בערבית והסתלקו להם, נשארתי בשיח, שוקלת את האפשרויות שלי, כדי לי לברוח מכאן לעבר הגבעות שבדרום, שם הכל שומם ואילו מכל צד אחר יש משהו, מצפון כביש, ממערב(מכיוון הים) כפר ערבי ומדרום כלום, למעשה כל היישוב שלי מוקף כפרים ערביים.
הידקתי את רצועות התיק והתחלתי לצעוד בשקט כי ידעתי מה הם תלאותיו של גיבור למרות שלא ייחלתי לזה בעצמי פשוט רציתי חיים שקטים שלווים, למה זה צריך להיות כל כך קשה?
תגובות (0)