המלחמה ההיא- פרק ב'- שיחה באישון הלילה

בס"ד

בואו נחזור לסיום הארוחה, השעה תשע וחצי בלילה. שרול עזר לאמו, רחל, לפנות את השולחן וכשסיימו, שרול הלך לישון ואילו רחל הלכה להשכיב את שרה'לה במיטתה ובדרך עברה בחדרם של שרול ויענק'ל ובחדרו של יוס'ל (שישן בחדר לבד מכיוון שהוא כבר גדול ומגיעה לו מעט פרטיות) כדי לברכם בלילה טוב.
כשסיימה את כל הסידורים הקשורים בהשכבת הילדים שערכו כעשרים דקות, התיישבה על הספה בסלון וחיכתה לבעלה, אריה, שיגמור להגיד כמה פרקי תהילים שהתחיל לפני כן.
אריה סיים להגיד את פרקי התהילים, נשק לספר הקטן והלך לחזירו למדף. כשחזר, התיישב ליד רחל והם דיברו במשך הרבה זמן על כל מיני נושאים. על מצב המלחמה, על הדודים מברלין שבגרמניה ששמרו איתם על קשר רציף וקבוע ופתאום נותק עימם הקשר, על כל הדברים שיכולים לקרות ועל גורל משפחתם, כן, על גורם משפחתם.
אריה אמר: "רחל, את מבינה שאמרתי מה שאמרתי בארוחה לא ברצינות, נכון?
היהודים כן בסכנה גדולה והמצב כן חמור והסיכוי שהגרמנים יפלשו לפולין הוא כן גדול.
אמרתי ההיפך בארוחה כי רציתי להגן על הילדים, כדי שהם לא ילחצו ויפחדו."
ורחל ענתה לו: "כן, אני מבינה. אני מכירה אותך טוב מאוד. וכשדיברת, פענחתי את המבט בעיניך וראיתי שאתה מודאג."
"כן רחל, פענחת נכון, אני מודאג. מה אנחנו מתכוונים לעשות? להשתמש בתעודות? להישאר פה? מה? אני לא חושב שבטוח מספיק להשתמש בתעודות, אני חושש שהם ייפגמו וכך נחשף אך אני חושש גם להישאר פה כי אז ייתפסו אותנו הגרמנים ואי אפשר לדעת מה הם יעוללו לנו." אמר אריה בדאגה.
רחל הסתכלה עליו ואמרה כשבקולה נשמעת בהלה: "מה זה אומר שהם לא בטוחות? אצל מי עשית אותן?"
ואריה ענה: " עשיתי אותן אצל מומחה, אצל פריץ פפר מגרמניה. אבל אני עדיין לא בטוח, יש בי אי שקט…"
רחל רצתה לענות לו אך פתאום התמלא הבית בקול בכייה של שרה'לה הקטנה שהתעוררה ורחל אמרה: "אריה, המתן לרגע, אני אלך להרדים את שרה'לה וכשאחזור אענה לך"
"בסדר" אמר אריה.
כשחזרה רחל לאחר כחמש דקות, שאל אותה אריה: "מדוע התעכבת? לקח לשרה'לה זמן להרדם?"
"לא. דווקא לשרה'לה לא היו בעיות והיא נרדמה מיד. אך ליוס'ל הייתה בעיה, שמעתי אותו נאנח בשקט בחדרו אז הלכתי לבדוק מה קרה לו. הוא סיפר לי שחלם חלום מוזר שהפחיד אותו, לכן נשארתי להרגיעו. טוב, בוא נמשיך בשיחתנו שנקטעה לפני כן, אמרת שעשית את התעודות אצל מומחה, אם לא היית עושה אצל מומחה הייתי דואגת. אבל אין מה לדאוג, עשית אותן אצל מומחה, זה בסדר, הן בטוחות.
אבל זה רק אחד הדברים המסוכנים שמדאיגים אותי, מה אם הלשנה? שמעתי שבגרמניה הנאצים והיטלר בראשם, נותנים פרס גדול למי שמלשין על היהודים. כשהם יפלשו לפולין בטח יחול אותו חוק גם פה. זה מה שמדאיג אותי, שמישהו יגלה אותנו וילשין עלינו לגרמנים".
עכשיו הגיע תורו של אריה להרגיע אותה והוא אמר: "רחל יקירתי, אל תדאגי, אם ניזהר היטב, לא ניחשף. הסירי דאגה זו מליבך. ועכשיו, נלך לישון. יום ארוך וקשה מצפה לנו מחר. נצטרך לארוז תיק קטן לכל אחד שבו יאחסן את חפציו האישיים. אי אפשר לדעת מתי הגרמנים יפלשו לפולין, אנחנו צריכים להיות מוכנים!"
הם קמו מהספה ולפתע פתאום קול מקוטע וחלש קרע את הדממה, הרדיו הקטן שדלק ללא הפסקה מאז שהנאצים התקרבו לפולין הודיע: "שלום לכם, השעה חצות. הנאצים החלו בפלישה לפולין הם מתקדמים במהירות לכיוון עיר הבירה, וורשה. צבא פולין מנסה לבלום אותם ולמנוע מהם להתקרב לבירה. ישנן אבדות רבות בנפש וניסיונותיהם של חיילי צבא פולין להדוף את המתקפה הנאצית נכשלים אחד אחר השני. הודעות נוספות בהמשך… לילה טוב!"

הרדיו דמם.

רחל ואריה הסתכלו זה על זה ורחל אמרה: "נראה שהלילה לא נישן, בוא נלך להעיר את הילדים, צריך להזדרז ולעזוב כמה שיותר מהר! הגרמנים מתקדמים במהירות רבה.
נשתמש בתעודות המזויפות שלנו ונעבור לגור בדירה שקנינו בכפר הקרוב לפני כחצי שנה.
קדימה, אתה תלך להעיר את הילדים ואני אארוז לשרה'לה, לאה'לה ויענק'ל תרמילים קטנים. חיה, שרול ויוס'ל יכולים לארוז לעצמם, הם כבר מספיק גדולים. כשאגמור לארוז לקטנים אגש להכין אוכל לכולם ונארוז גם אותו בתרמילים.
"בסדר" אמר אריה והלך להעיר את הילדים.
בתחילה הלך אריה לחדר הבנות, העיר את חיה ואת לאה'לה ואילו את שרה'לה העביר בעודה ישנה לעריסתה הקטנה שחיכתה בפתח הבית וכיסה אותה היטב שלא תתקרר.
כשסיים עם הבנות הלך להעיר את שרול ואת יענק'ל ולבסוף הלך להעיר את יוס'ל. כששמע יוס'ל שהגרמנים החלו בפלישה לפולין הוא זינק זינוק אדיר ממיטתו, התלבש במהירות רבה וכשגמר רץ למטבח לעזור לאמו להתגבר על הבלגן ששרר בעקבות הבהלה. במקביל, עזר לאחיו יענק'ל ללבוש את חולצתו, ואמר ללאה'לה שלא הבינה למה היא לא מצליחה ללכת וכל הזמן נופלת: "לאה'לה, נעלת את הנעליים הפוך. חיה, תעזרי לה בבקשה!!!"

כעבור שעה וחצי כולם כבר היו לבושים ועל גבם היה מונח תרמיל קטן שבתוכו היו חפציהם האישיים ושרה'לה ישנה בשלווה בידיה של רחל וכלל לא שמה לב למתרחש סביבה.
אריה ורחל זירזו את הילדים החוצה בלחישות בהולות "מהר, מהר, תזדרזו!" ו"ששש…כולם להיות בשקט, שלא ישמעו אותנו, מהר!".
מחוץ לבית חיכתה להם העגלה שבה יסעו. הם עלו, התמקמו כל אחד במקומו, אריה אמר: "דיו!" לסוס שקנה לא מזמן והעגלה החלה לנוע בעוד שכולם נופפו בידיהם לעבר הבית שאולי לא יחזרו אליו לעולם…להתראות בית…
והם התקדמו לתוך החושך בידיעה שבעוד כמה שעות הם יתחילו לחיות חיים חדשים. חיים שבהם יצטרכו לחיות בפחד תמידי מהאיכרים הפולניים ומהגרמנים הרשעים. חיים שבהם יחיו בזהות כפולה, גם יהודית וגם נוצרית. חיים שונים מאוד ממה שהיו רגילים עד עכשיו לחיות משפחת לינדנמן.