עץ או פלי

השומר בכניסה לחניון של הקניון נראה עייף, ואפילו מנומנם. לא פלא, לאחר שש שעות עבודה רצופות. יש נשק? אפשר לפתוח את תא הכפפות? הריטואל הקבוע שכולנו חייבים בו. השבתי כמקובל. עם פתיחת המחסום התחלתי בחיפושים אחר מקום חנייה. המגרש נראה עמוס לעייפה, והסיכוי למצוא מקום פנוי נראה אפסי, אך מי יודע? אולי אלילת המזל תאיר לי את פניה. הגיע הזמן. התחלתי להסתובב, אך ללא הצלחה. הזמן נקף מאוד. היה לי יום קשה במיוחד בעבודה, ורציתי לסיים את משימתי בקניון, להגיע הביתה, לאכול משהו, ופשוט להיזרק על המיטה ולישון עד הבוקר.

המשכתי בחיפושיי ולפתע ראיתי מרחוק מקום פנוי. דהרתי אליו במהירות, מזניח במשהו את כללי הנסיעה הנדרשים בחניון מסוג זה. למזלי הטוב, לא דרסתי אף אחד, אולם כשהגעתי למקום הפנוי, גיליתי שהוא לא. מצאתי שם עוד מכונית שהגיעה למקום ממש ביחד איתי. במכונית ישבה לה נהגת צעירה וחביבה ששוחחה בטלפון הנייד שלה בערנות. לידה ישבה אישה מבוגרת, כנראה אמא שלה. היה דמיון.

כדי לוותר לה, היה עליי לנסוע לאחור. כדי לוותר לי, הייתה היא צריכה לנסוע לאחור. איני מתעקש לרוב במקרים אלה. אך הפעם לא ויתרתי, הייתה לי משימה חשובה מאוד בקניון והזמן אוזל, שלא להזכיר שהייתי תשוש מחץ ומת להגיע הביתה. מבט חטוף בנהגת המחיש לי שגם היא לא מתכוונת לסגת.

"היי", צעקתי לה, מנסה את מזלי, "אולי תוותרי לי, אני ממהר." "שום סיכוי", השיבה במהירות, "וחוץ מזה, הגעתי לפניך." "הגעתי לעולם לפניך", סיננתי בשקט ויצאתי מהמכונית, מתעתד להפעיל את קסמי האישי. ניגשתי לחלונה. היא המשיכה לפטפט בנייד, העיפה בי מבט צידי מהיר, והמשיכה בשיחתה. לא נראה שהקסם עבד. הבטתי במושב שלידה, הוא היה פנוי. כנראה שהאמא ירדה, מתישהו. "אני ממש ממהר", חזרתי כתוכי מדופלם. "אתה יודע מה", אמרה בחיוך, תוך שהיא מסיימת את השיחה בנייד, "בוא נפיל גורל."

שלושים שנה על הכביש, ומעודי לא הפלתי גורל על מקום חנייה. הנהגת יצאה מהמכונית והושיטה לי את ידה הימנית "סימה". לחצתי את ידה, "אבי". הסיטואציה הפכה למשונה עוד יותר. "מה דעתך על עץ או פלי?" מטבע של עשרה שקלים הופיע על כף ידה השמאלית. "עץ", אמרתי וחיכיתי להטלת המטבע. "מה פתאום", אמרה, "אני תמיד אומרת עץ". הסיטואציה נראתה לי הזויה. "טוב", הפטרתי, "שיהיה פלי". "לא טוב", הופיעה משומקום האמא שלה, נושאת שקית של סופרמרקט עמוסה בפרילים תות, "*פלי יותר טוב*". סימה חייכה בחן, "אמא שלי נורא עקשנית".

אמא של סימה הושיטה לי את ידה. "ריטה", הציגה את עצמה ופנתה מיד לבתה בשפת נכר מתנגנת כלשהי. הבטתי לצדדים בייאוש רב, מחליט בלבי שזהו זה, אני צריך להתקפל. ראיתי מרחוק מאוד מקום חנייה פנוי, אך הוא מיד נתפס. עייפותי גברה. לידי חלף שומר החניון שסיים את משמרתו ונופף לי בידו כמכר ותיק. הוא בוודאי הולך לישון, קינאתי. "אתן יודעות מה", התחלתי, "אני מוותר." סימה קטעה את דבריי. "אנחנו מוותרות", אמרה, "נוותר על המטבע. מה דעתך על אבן, נייר ומספריים?" שאלה. שתיהן הביטו בי בציפייה דרוכה. האמא הניחה את השקית על הרצפה, מכינה את ידיה למשימה החדשה.

"אפשר", אמרתי בחיוך, "אני מאוד אוהב את זה. אבל תזכרו לכן, אני תמיד אבן."