מלח או סוכר
כמה כפיות סוכר אתה רוצה בתה?" שאלה המלצרית החיננית. ישבתי לי לבדי במסעדה חצי נטושה על שפת ים המלח, מול שטרודל תפוחים שהיה כנראה פעם חם. לא הייתי מוכן לשאלה. זו שאלה של בית, ולא של מסעדה, גם אם נטושה למחצה, שבה שקיות סוכר מחכות בסבלנות לתורן בתוך קופסה על השולחן. הבטתי אל הים שלמרגלותי. כל כך הרבה מלח ואני צריך לחשוב על סוכר… נפניתי לעברה: "כרגיל" אמרתי.
"אבל אני לא מכירה אותך, כפית אחת תספיק?" הייתי עייף. וגם רעב. שבעה ימים רצופים של עבודה קשה לראש ולגוף, ללא מנוחה כמעט, נתנו בי את אותותיהם. שלושת הלילות האחרונים היו הקש ששבר את גבי. ישנתי אולי שעתיים כל לילה, על מזרן קשה במיוחד בירכתי המעבדה ששכנה בקרוואן מתפורר. לא קל היה לעבוד עם פרנץ. כשיצרתי עמו קשר לא ידעתי להיכן אני מכניס את עצמי, ועתה, לא ברור לי איך עצמי יוצא מהסיפור הזה.
המלצרית עדיין עמדה לידי, אך דילגתי על התשובה לשאלתה. המודעה הקטנה, שהתחבאה לה היטב בין דרושים נציגי שירות לבין פרסומת לריקודי עם, בעמוד הכי זניח במקומון העירוני, משכה את ליבי: "כימאי לפרויקט זמני, מאתגר ומשתלם 054-728345" תפור עלי. לפני חודשיים פוטרתי מחברת הענק שטייקונה נקלע לקשיי מימון, ומאז לא מצאתי תחליף כלבבי. מספר הטלפון שדמה באופן חשוד למספר הזהות שלי הוסיף למשיכה.
"חצי כפית תספיק לי בדיוק". המלצרית יצאה לדרכה. זה היה שבוע קשה. 15,000 שקלים נטו לשבוע + לינה + תלושים בשפע למסעדות המשובחות של ים המלח משכו את ליבי. לא ידעתי אז עד כמה תובעני הבוס הזמני שלי: כל יום היה אינטנסיבי מקודמו. אנליזה רדפה אנליזה. רק היום בבוקר פרנץ סיפר לי את מטרת המחקר, נשמע כמו מדע בדיוני, אבל מצד שני, תוצאות הניסוי היו טובות מאד, שלא לומר מצויינות. נראה שהמדע הבדיוני הופך למציאות.
התה היה מעולה, מזמן לא שתיתי כזה תה, אם בכלל. המחקר בדק השפעה של הכנסה מדורגת של חומר מבוסס ננו חלקיקי פחמן (לפי נוסחה סודית שפרנץ הסתיר ממני) לתוך מים מלוחים. תוצאת המחקר – נפח המלח גדל פי 1.17; משמעות הממצא – חזרה על התהליך בים המלח כולו (!) תגדיל את נפח המלח פי 1.17 ואת נפח המים, כולל המלח, פי 1.03 – פתרון רב שנים להתייבשות ים המלח, הישג מדעי שקשה להפריז בחשיבותו.
"יש לנו גם עוגת נפוליאון מדהימה" האמת, שנים לא אכלתי עוגת נפוליאון. עוגה האהובה עלי עוד מימי התיכון הזכורים דווקא לטוב. "תביאי שתי עוגות, אחת לך" שמעתי את עצמי אומר. נשארו לי 20 דקות עד שאחזור למעבדה, לקרוואן ששימש לי בית בשבוע האחרון. ואת 20 הדקות האלה אבלה הכי טוב שאפשר… המלצרית התגלתה כבת שיחה מעולה ונחמדה, וגם העוגה לא איכזבה. 20 הדקות חלפו מהר מדי. נפרדתי ממנה לשלום וכנראה להתראות, השארתי תשר נדיב, ומיהרתי למעבדה.
פרנץ חיכה לי חסר סבלנות. הגיעה הזמן לניסוי האחרון, לחזרה הגנרלית, לרגע המכריע. 20 המבחנות הממוספרות עמדו בשורה ולכל אחת טיפטפתי כמות שונה של חלקיקי ננו. עתה צריך להמתין 15 דקות ולמדוד את הגובה החדש של הנוזל. כמעט כל המבחנות לא התרגשו מהניסוי, למעט מבחנה מספר 12 שאימתה את התחזיות: המים עלו בדיוק לקו המסומן, פי 1.03 מהנפח המקורי. גם צבע המים השתנה מעט וקיבל גוון כחלחל. פרנץ חייך, לראשונה זה שבוע. חיוך מלא אושר שמשמעותו הצלחה. חיוך שמשמעותו מעבר לשלב האחרון, יישום. הוא לקח את המבחנה ונתן לי אותה במתנה, למזכרת. לקחתי אותה ושמתי בתרמיל שלי.
פרנץ לא עבד מכח יוזמה פרטית שלו. המדען הראשי של משרד המדע בישראל מימן את הניסוי, בסיוע קרן מחקר גרמנית עתירת הון. אלא שעתה, לפי התכנון המקורי, היה צריך לדווח למדען את תוצאות הניסוי במעבדה. דיווחים מסודרים לא היו הקטע שלו, אבל הפעם זה נדרש. הוא הכין את הדיווח המסודר ויחד עבדנו על הפרטים. לפתע נאנח והפטיר איזו קללה בשפה לא מוכרת. הוא הסתובב אלי ווהקציב לי זמן חופשי, הפעם שעתיים. הרבה מעבר למקובל אצלו. לא בזבזתי רגע. לקחתי את התרמיל והלכתי שוב למסעדה של הצהריים. אם יתמזל מזלי,חשבתי, אפגוש שוב את ידידתי המלצרית.
"גם היום תרצה חצי כפית?" המלצרית עדיין היתה במשמרת, אלא אם היא פשוט גרה במסעדה."של מלח או סוכר?" התחכמתי. "את יודעת מה – תביאי הפעם יין, נתחיל מבקבוק אחד של יין אדום, זה שאת הכי אוהבת. שמחתי לראות אותה שם. אחרי פרנץ, ולמעשה גם בלעדיו, היא הייתה חידוש מרענן, אדם שאפשר לדבר אתו, ולא משנה על מה. נראה שגם היא שמחה לקראתי. לא תכננתי לספר לה מה אני עושה באיזור, זה גם בניגוד להתחיבות שלקחתי על עצמי כשקיבלתי את העבודה. אבל המציאות הייתה שונה. הייתי חיב לפרוק מעלי את הקשיים של השבוע האחרון, את הלחץ, המתח, הכל. היין הטוב ששתיתי עשה את שלו, ובקיצור, סיפרתי הכל, על המחקר, על מטרתו, על המבחנות.
XXX
"תראה לי את המבחנה, אני ממש סקרנית". בלי לחשוב פעמיים הוצאתי את המבחנה, מספר 12, מהתרמיל. כנראה שחמש כוסות היין ששתיתי, אם ספרתי נכון, וכנראה שלא, השפיעו עלי. מהעבר השני…גם המלצרית שתתה, ובדיוק אותו מספר כוסות. בכל פעם גם אמרנו לחיים בשפה אחרת…והיא שלטה בשפות רבות… אלא שאצלי היין התחלק על פני קצת יותר קילוגרמים. היא כנראה היתה שתויה לחלוטין, אחרת אי אפשר להסביר, אני לא יכול להסביר, מה שקרה. גם המבחנה, מספר 12, היתה מופתעת.
המלצרית, איני יודע עד עכשיו את שמה, קיפצה במהירות ונעמדה על השולחן, כשהיא אוחזת בידה האחת את המבחנה ובשנייה את בקבוק היין השני שכבר היה ריק כמו קודמו בתפקיד. היא החלה לרקוד ולשיר כשהיא משתמשת במבחנה כבמיקרופון ובבקבוק היין כבגיטרה. נהניתי, נסחפתי, ומחאתי לה כפיים. אין ספק, העתיד שלה לא במלצרות. שאר יושבי המסעדה התקרבו אלינו, שמחים על ההתרחשות העליזה. התכוונתי להצטרף אליה על השולחן, אלא שאז התחולל האירוע.
המלצרית שהאקסטזה שלה כבר הרקיעה שחקים פתחה את מכסה המבחנה ובבמהירות אדירה, בבת אחת, בלעה את תוכנה, הערתה את כל המים המלוחים אל קירבה. הקהל המקרי, שלא היה מודע לערך המדעי-היסטורי של המבחנה, לא הגיב למעשה, אולם עלי זה השפיע חזק. התפכחתי. אם לא עכשיו, אימתי? טיפסתי על השולחן, כדי להוריד את המלצרית, שעדיין קיפצה ותיזזה במרץ אדיר, למציאות. לא הבנתי איך המלח לא משפיע עליה. שתיית מי מלח, ועוד בשלוק אחד, לא עוברת בקלות. לא צריך להיות כימאי מוסמך כדי לדעת את זה. לרוב השותה יורק את המים מיידית, ובכל מקרה מגיב לטראומה.
אבל המלצרית שלי (כבר ניכסתי אותה), רקדה כאילו אין מחר, נסחפת ומעודדת על ידי שוכני המסעדה. לבסוף הסכימה לרדת, ולחשה באזני, "זה היה טעים, יש לך עוד?" וכדי להמחיש את דבריה גלגלה את לשונה בפיה. לא נראה שיש עם מי לדבר, אבל רציתי להבין. המבחנה היתה ריקה לגמרי, כך שרק המלצרית תוכל לומר מה היה הטעם של הנוזל במבחנה. היא התיישבה, מנגבת את מצחה הרטוב מזעה. מתנשפת מהמאמץ. נראה שהאקסטזה שככה. ואז השיבה לשאלתי: "מתוק, מתוק וטעים".
XXX XXX
הייתי המום. מהלך הניסוי רץ במוחי במהירות. מבנה החומרים המעורבים בריאקציה, המולקולות, הכנסת הננו חלקיקים, האנליזות, הנוסחאות שבהן השתמשנו. משהו השתבש ומשהו מופלא ולא מובן התרחש. לא הצלחתי לפצח את התעלומה. הבטתי לצדדים. הקהל שבא לצפות במלצרית המרקדת חזר לשולחנותיו. המלצרית חזרה אולי לעבודתה ואני נותרתי בגפי עם המבחנה הריקה. לפתע נרעדתי, נזכרתי שפרנץ רוצה להפעיל את התהליך על ים המלח כולו. בגלל זה הוא שיחרר אותי לשעתיים, כדי שלא אפריע לו. ועתה, אני חייב להזהיר אותו מההשלכות הצפויות, מכך שים המלח יהפוך לים הסוכר!
XXX
התחלתי לרוץ לכיוון הקרוואן שבו שוכנת המעבדה. כמה מאות מטרים. רצתי כל עוד רוחי בי, לבי הולם בחוזקה ובקצב מהיר. הרגשתי כובד עצום של אחריות מוטל על כתפי, אחריות לגורל ים המלח, לגורל המדינה. אסור היה לי להשאיר את פרנץ לבד וללכת להתהולל במסעדה, בעיקר אחרי שהבנתי שהוא לא מתכוון לתאם את הפעלת הריאקציה על ים המלח עם רשויות המדינה. נזכרתי שוב איך אמר לי: " תלך לשעתיים, תהנה, אל תמהר לחזור…" ראיתי את המעבדה מרחוק. התנשפתי, עוד מאתיים מטר….הסתובבתי לרגע לאחור…לא זכרתי מה קרה לאשת לוט… ועצרתי בחטף, נפעם מהמחזה שנגלה לעיני: מאות אנשים עמדו של שפת ים המלח, שותים את מימיו בערגה. האנשים נראו מכושפים, מהופנטים, חלקם מילאו בקבוקים במי הים. קו המים עלה בלפחות מטר ונדמה לי שהמים אף הפכו כחולים יותר. פרנץ הצליח להותיר חותם, ועוד איזה חותם, על ים המלח, אלא שהחותם היה מתוק ולא מלוח…
המשך יבוא (אולי…)
תגובות (3)
וואווו
המשך!!!
I love you