חגב

ישבתי לי בבית וקראתי עיתון. שום דבר מיוחד. ואז, לפתע, צלצל הטלפון. ניגשתי להרים את השפופרת, ואז ראיתי אותו. חגב זהוב עמד על מדף התבלינים והביט בי. איני מומחה לחרקים, וודאי שאיני מומחה לחגבים, אך משהו בו היה מיוחד, שונה. הטלפון השמיע כמה צלצולים ונדם. החגב לא זז ממקומו. היה נדמה לי שהביט בי ואף קרץ לי. ברור שזה לא הגיוני, ממתי חגבים קורצים?

הטלפון צלצל בשנית. הפעם הרמתי את השפופרת. "שלום, אפשר לדבר עם החגב?" שאל קול של ילד צעיר, "עם מי?", "עם החגב, אל תעשה את עצמך, הוא ממש מולך, בין הקינמון לחרדל". הסתכלתי שוב, החגב מישש את אזנו, או יותר נכון את המקום שבו אמורה הייתה להיות, אילו היה אדם. הילד לא הרפה: "נו באמת, אל תהייה כזה, אני מחפש אותו כבר כמה ימים". אני נשבע שלא שתיתי וגם לא לקחתי… מה קורה פה?

החגב הרביץ קפיצה ונחת קרוב יותר אלי. "למה שלא אזרום?" חשבתי לתומי, אתן לו לדבר, מה כבר יכול להיות. החגב התיישב על השפופרת, וכחכח בגרונו. ואז קרה הבלתי יאומן, הוא החל לדבר. ממש כמו בן אדם: "תפסיק להתקשר אלי" אמר בתקיפות לתוך השפופרת, "אין לי זמן אליך בכלל, אני עסוק מעל הראש. יש לי הרבה עניינים לסדר…" הפסקה קלה. הוא הקשיב בשקט לדברי הילד והתקיפות הפכה לתוקפנות: "לא רוצה לשמוע אותך. בכלל. תשתוק. ממתי אנחנו חברים, עוף לי מהעיניים ומיד, לפני שאעיף אותך!" ידעתי שאני לא חולם, אך קפאתי במקום. החגב קרץ לי בעינו, קפץ ונעלם בין התבלינים.