המלחמה ההיא- פרק א'- לילה לבן (יוס'ל)

בס"ד

איזה לחץ, אני מאוד מפחד. מאוד זו לא מילה שיכולה לתאר את הפחד שאוחז בי מרגע שאבא החל לדבר. אסור לי להראות מפוחד, אני צריך להתגבר ולהפגין בגרות. אם לא למעני אז למען אחי הקטנים. הם בטח עוד לא הבינו עד כמה חמור המצב.
כשאבא החל לדבר על המלחמה, ידעתי שהוא מדבר בנימה אופטימית, חסרת פחד ונטולת דאגות למעננו! הוא העמיד פנים שהמצב בסדר כדי שאנחנו, הילדים, לא נחשוש. הוא לא התכוון באמת כשאמר שהמצב לא חמור, המצב חמור עד מאוד, היהודים בסכנה גדולה. ביום יומיים הקרובים נעזוב את הבית, אני בטוח.
אני מביט בשעון היד הזרחני שקיבלתי מהורי לכבוד יום הולדתי השניים עשר. השעה עכשיו עשר וחמישה בלילה. אני לא חושב שאצליח להירדם בזמן הקרוב, אני מבוהל מידי.
כדאי שאתחיל לארוז את התיק הקטן שאמא דברה עליו קודם, זו תהיה אריזה קשה…
אני קם מהמיטה, מתקרב לכיוון הארון שלי ומתחיל למיין: כן לקחת? לא לקחת? כן לקחת? וכו'… איך אחליט מה לקחת איתי לאן שלא אלך?
לאחר התלבטויות רבות החלטתי לקחת סידור, תפילין, אלבום תמונות משפחתי וכמה בגדים. את האוכל אארוז כשכולם יארזו. אני מביט שוב בשעוני, השעה כבר רבע לאחד עשרה ומרגע לרגע מתחילה העייפות להשתלט עלי. אני משתרע על המיטה ונרדם.

בשנתי אני חולם חלום מוזר.
אבא, אמא ,שרול, יענק'ל ולאה'לה הולכים בצעדים איטיים ישר קדימה אל תוך החושך ועיניהם קרועות לרווחה ומלאות פחד ואילו אני עומד רחוק מהם יחד עם חיה ושרה'לה הקטנה בצד המואר. אנחנו צועקים אליהם שיחזרו אלינו, אך הם כאילו לא שומעים. אנחנו מנסים לרוץ אחריהם, אך נשארים במקום ולא מתקדמים. והם, לאט לאט מתרחקים ונעלמים מעינינו. אני מושיט יד קדימה ורוצה לקרוא להם אך לא יוצא שום קול מגרוני.
לאחר כמה שניות, כשהם כבר לא נראים באופק שרה'לה פורצת בבכי.

אני מתעורר שטוף זיעה, מגלה ששרה'לה באמת בוכה בחדר הסמוך, נזכר בחלום שחלמתי ומתחיל להיאנח בשקט. לפתע פוסק הבכי ואמא מופיעה בפתח חדרי. היא רואה שאני ער, מתקרבת למיטתי, מלטפת את מצחי ואז שואלת: "בני יקירי, מדוע אינך ישן? חלמת חלום רע? אתה חיוור במקצת ומזיע".
ואני עונה לה בקול רועד מעט: "התעוררתי לפני זמן קצר מבכייה של שרה'לה, אך לא מבכייה במציאות אלא מבכייה בחלום. חלמתי חלום מוזר ומפחיד. בחלומי ראיתי אותך,
את אבא, את שרול, את לאה'לה ואת יענק'ל מתרחקים משרה'לה מחיה וממני בצעדים אטיים לתוך החושך ואתם לא שמעתם כשצעקנו אליכם ואנחנו לא הצלחנו לרוץ אחריכם ונתקענו במקום של האור. ולאחר שכל הצעקות וניסיונות הריצה לא עזרו, התייאשנו ואתם נעלמתם ולא נראיתם עוד באופק, שלחתי יד קדימה ורציתי לקרוא לכם שתחזרו אך שום קול לא יצא מגרוני ולבסוף שרה'לה פרצה בבכי".
אמא חשבה לרגע ואמרה: "בטח סתם חלום רע… אין לו כל משמעות ואין לך סיבה לחשוש".
הודיתי לה על כך שבאה לבדוק מה שלומי ובירכתי אותה בהמשך לילה טוב ושקט.
התכסיתי בשמיכה שלי ונרדמתי תוך דקות ספורות, שוב, אך לא להרבה זמן. כרבע שעה לאחר שנרדמתי, אבא בא להעיר אותי ואמר בבהילות: "יוס'ל, הגרמנים החלו בפלישה לפולין. אנחנו אורזים ובורחים מפה, קום מהר!!"
קפצתי מהמיטה בזינוק מהיר, התלבשתי, לקחתי את התרמיל שארזתי קודם לכן ויצאתי לסלון. יש פה הרבה בלגן, אני עוזר לקטנים להתארגן ובמקביל אני עוזר גם לאמא.
כנראה שכבר לא יהיה לילה שקט. בהתחלה החלום המוזר, עכשיו זה, מי יודע מה עוד יקרה..?