הליקנטרופיה-פרק 4

אני משתדלת לנשום עמוק.
"זה באמת קורה." אני מסבירה לעצמי בפשטות. "זה לא חלום. זה במת קורה." לאט לאט אני נרגעת
ומבקשת עוד הסברים, ליאון מחייך.
"כולם כאן ליקנטרופים כולל את. אנחנו לא יודעים עדיין לאיזה חיה את יכולה להפוך, אבל אנחנו נשתדל לגלות בקרוב. ריקי תאמן אותך אם תרצי, ותוכלי לשלוט בכוח שלך באופן מלא. אם תבחרי לעזוב אז תהיי חופשיה ללכת. ואפילו נחזיר אותך לביתך." אני נושמת עמוק, מצד אחד אני ממש לא בוטחת באנשים האלה. מצד שני אני רוצה ללמוד להשתמש בכוח שלי. (אם באמת יש לי אחד) אז אני מתכננת תכנית פעולה פשוטה. אני אשאר כאן ותמיד אשמור על הגב שלי, ברגע שאני אוכל להשתמש בכוח אני אברח. "אני מסכימה" אני אומרת בקול עדיין צרוד, ליאון מחייך "אם כך אימונים יתחילו מחר, בינתיים אולי כדי שתנוחי." הוא קם ומגיף את הווילון מחלון שלא שמתי לב אליו קודם. אני נדהמת לגלות שעכשיו כבר אחר הצהריים ויורד בחוץ שלג כבד.
"את רעבה?" ליאון מסתובב אלי והבטן המקרקרת שלי עונה לפני. "אני אקבל את זה ככן." הוא אומר ויוצא מהחדר, סוגר אחריו את הדלת .
אני נזכרת במשהו באבא שלי אמר לי פעם. "את ואני אנחנו מיוחדים. להיות מיוחד זה טוב לעולם אל תשכחי את זה." אני כל כך מתגעגעת אליו. ליאון נכנס לחדר אם מגש ואליו מרק פרוסת לחם וכוס תה.
הא מניח אותו אל השידה ליד המיטה. "אם את צריכה משהו תקראי לי." אני אוכלת את המרק שבאמת עוזר לגרון, ושותה את התה. ליאון מביא לי בשלב מסוים ערמת ספרים.
ואני מוצאת שם את "הסיפור שאינו נגמר"
אני קוראת כל אחר הצהריים והערב ובשעה שאני מעריכה שהיא בערך 11 בלילה אני מניחה את הראש על הכרית ועוצמת את העניים.
מחר יתחילו חיים חדשים.