"בואי ילדה קטנה…" – פרק 14

-04:00 לפנות בוקר-
נתנאל פתח בלחץ את הדלת בכניסה לחדר שלי צועק "שנאל מה קרה?!?!"
ומיד עם הצעקה שלו התעוררתי כשאני כולי מזיעה, יש לי דמעות בעיניים ושריטה גדולה על היד שנראת כאילו נוצרה לפני דקות אחדות.
פרק 14:
אמרתי מגמגמת לנתנאל "א.. אני.. אני.. בסדר" ובלעתי את רוקי בכבדות, אני עדיין לא מבינה מה קרה כאן כרגע, למה אני מזיעה כל כך? למה יש לי דמעות בעיניים? ומתי השריטה הזאת נוצרה?
נתנאל התקרב אלי, התיישב על המיטה שלי קרוב אלי ושאל מאופק "מה קרה? למה צעקת ככה? נראה לי הקפצת את כל השכונה"
שאלתי אותו לא מאמינה "צעקתי? מתי?"
נתנאל "עכשיו, לפני שנכנסתי לחדר שלך. ישנתי והבהלת אותי רצח"
אמרתי לו מצטערת "סליחה"
נתנאל "זה בסדר" ואז הוא שם לב לשריטה, החזיק לי את היד ושאל "מזה שנאל? מה קרה ליד שלך?"
נגעתי בזה עם היד השנייה שלי ולחשתי "אין לי מושג"
פתאום ראיתי שיש לי דם טרי על הציפורן וכנראה שגם נתנאל ראה את זה והוא יצא שאל בפאניקה "את עשית את זה לעצמך?! למה שרטת את עצמך?! תגידי את נורמאלית?!"
משכתי את היד שלי ממנו, קמתי מהמיטה, הצבעתי על הדלת ואמרתי "תעזוב אותי אני רוצה לישון" אני לא רוצה שהוא יתחיל לעשות מזה עכשיו איזה סיפור גדול ויספר את זה לאמא.
נתנאל "אני לעולם לא אעזוב אותך ועל זה אנחנו עוד נדבר" ויצא מהחדר
נאנחתי בייאוש תוך כדי שהתיישבתי על המיטה שלי, כבר אין לי כוח לישון, הלכתי אל המכתבייה שלי, הוצאת את הסכין היפנית מהמגירה שמשמשת וחיתוך דפים והלכתי לשירותים.
התיישבתי על הרצפה צמוד לקיר משחקת בסכין והתחלתי לחשוב שוב על המחנה.
הרצתי בראשי כל מיני קטעים מזעזעים ונוראים שקרו לי במחנה, באמת שאפשר ליצור סרט אימה-אקשן לא רע בכלל מהשבועיים האלו..
אומרים שאם מוציאים את הכאב החוצה זה מקל.. בואו ננסה את זה, נראה מה זה שווה.
בחנתי את זרוע ידי, פתחתי את הסכין היפנית, לקחתי נשימה עמוקה וחתכתי.
עשיתי עוד חתך, עוד חתך ועוד אחד ועוד אחד…
זה באמת משחרר, זה מוציא את הכאב החוצה ואולי זה הישמע חולני ומזוכיסטי אבל זה מאמת ממכר, הכאב אזה לא משתווה בכלל לכל מה שעברתי אבל זה מוציא קצת את הכאב הנפשי שמתורגם לכאב פיזי.
ראיתי שכל ה-7 ס"מ הראשונים בזרוע שלי מלאים בחתכים ודם שכבר אי אפשר לראות חתיכת עור נקייה.
ניקיתי את הדם מהרצפה בעזרת מגבת, שפכתי מים מהברז מים על החתכים וזה העביר בי צמרמורת של כאב, הרטבתי קצת את המגבת וניקיתי את הדם.
אחרי שסיימתי לנקות את כל הדם ועצרתי בערך את זרימת הדם ראיתי שהשעה כבר 06:30 שזה אומר שצריך לקום עכשיו.
שתי מגבות גדולות לבנות הפכו לאדומות וספוגות בדם, החבאתי את שתי המגבות הספוגות הדם בחדר, בתוך מגירה ריקה וליד שמתי את הסכין היפנית, סגרתי את המגירה והלכתי לעשות את ארגוני הבוקר הרגילים.
צחצחתי שיניים, עשיתי קוקו גבוה מתוח, שמתי מייקפ על השריטה ביד ועל הפנים כדי לטשטש את השקים מתחת לעיניים ואת החיוורון, שמתי דאודורנט של פליי-בוי (אני חולה על הדאודורנט הזה), בושם lady million, שמתי על העיניים רימל וצללית לבנה עם נצנצים, לבשתי שורט ג'ינס גבוה אדום-בורדו, חולצה לבנה קצרה של בית ספר ועם המזל הנדיר שלי היה קריר בחוץ אז ככה יש לי תרוץ מעולה ללבוש עליונית, לבשתי קרדיגן לבן, נעלתי סנדלים אדומות, שמתי עגילי לב אדומים, לקחתי את התיק בית ספר שלי מפינת החדר והלכתי למטבח.
הכנתי לי שוקו ונתנאל גם בא למטבח
אמרתי לו בחיוך "בוקר טוב"
נתנאל נשק לראשי ואמר תוך כדי שהלך למקרר "בוקר אור" זה היה נראה כאילו הוא פתאום קלט משהו, הוא עשה רוורס אחורה, אמר "את נראת הרבה יותר טוב מבלילה" והמשיך ללכת אל המקרר.
נתנאל שתה קפה, אני שוקו ונתנאל שאל אותי "אז מתי את מסיימת היום?"
עניתי "בשעה 4 בצהריים אתה?"
נתנאל "אני מסיים ב2, מה את אומרת על סיבוב בקניון היום ה4 וחצי בצהריים?"
אמרתי בחיוך קטן "זה היה מעולה"
נתנאל גמר את השלוק האחרון של הקפה שלו, צבט את הלחי שלי, אמר "אומנם זאת לא ההתלהבות של פעם אבל זה גם התקדמות" ושם את הכוס בכיור.

נכנסתי הבית ספר וכולם הסתכלו עלי והתלחששו, בכל מקום, בכניסה לבית ספר, בחצר, במסדרון, בכיתה, איפה לא?!
ישבתי בכיתה בשורה האמצעים באמצע ואז ראיתי את צליל וטל נכנסות לכיתה (הבנות שהיא התחברה איתם)
ישר באתי אליהם, התחבקתי איתן ושאלתי אותן "תגידו אתן יודעות למה כל העולם בוהה בי?"
צליל "שמעי זה די צפוי שכולם יסתכלו אלייך לא?"
אני "מה? למה?" ואחרי שנייה הבנתי והוספתי "אלה אם כולם יודעים בדיוק איפה הייתי בשבועיים האחרונים"
טל הביאה לי את האייפון שלה ואמרה לי "חכי, קראי את זה"
לקחתי את האייפון וזאת הייתה כתבה עלי באתר של yent
היה כתוב שם שנחטפתי על ידי טרוריסטים ושהמשטרה בעזרת בצבא חילצו אותי משם.
חחחחחחחחח התחליתי לצחוק לטל ולצליל מול הפנים
צליל שאלה איתי לא מבינה "מה מצחיק בזה?"
סיימתי לצחוק, החזרתי לטל את האייפון ואמרתי להן "אל תאמינו לכל מה שכותבים בחדשות" ובדיוק המורה לאזרחות נכנסה לכיתה.
ברגע הראשון שנגמר שיעור אזרחות טל וצליל באו אלי נחושות לקבל תשובה ושאלו "מה זאת אומרת לא להאמין לכל מה שכותבים בחדשות? זה לא מה שבאמת קרה לך?"
עניתי תשובה קצרה "לא"
צליל "אז מה כן קרה?"
לא הייתי בטוחה אם לספר להן או לא אבל בסך הכול הן החברות הכי טובות שלי אז מגיע להן לדעת את האמת, אמרתי להן "אחרי השיעור הבא בהפסקה של העשיריים דקות אני אספר לכן כי זה ארוך אוקיי?"
טל "אוקיי מעולה" הן חיבקו אותי והמורה ללשון נכנסה לכיתה.
בהפסקה סיפרתי להן הכל, הן היה לגמרי המומות וצליל אשכרה בכתה בשבילי אבל העיקר שתיקנתי לה אחר כך את האיפור..
אבל עכשיו ברצינות, הן מדהימות, הן ממש תומכות בי עם זה וזה לא היה כמו עם השוטר ההוא שחקר אותי, איתו אחרי שסיפרתי לו התחרטתי על הרגע שפתחתי בכלל את הפה שלי אבל מקווה שלפחות יתפסו את החוטפים אם בכלל המשטרה תחפש אותם, אבל לצליל ולטל זה הרגיש נכון וטוב לשתף אותן בזה…
במהלך היום יצא לי לחשוב גם על אליעז אבל לא ראיתי אותו כבר מאז הבית חולים ולפי מה שהבנתי מהחברים שלו, כן אני הלכתי למחששה והוצאתי מהם מידע באיומים שאני אספר למנהל שהם מבריזים קבוע, הוא נכנס אחרי ששוחרר מהבית חולים למוסד לעבריינים צעירים עד שהשופט שלו יחליט שהוא כשר לחזור ללמוד בבית ספר רגיל וזאת אמורה להיות תקופה של חצי שנה פחות או יותר.

חזרתי אחרי כל היום המעיק הזה הביתה, פתחתי את הדלת וראיתי את נתנאל, אמא ועוד איש מבוגר שנראה די מכובד יושבים בסלון עם מבט מאוכזב על פניהם, התקדמתי עוד קצת וראיתי במרכז השולחן בסלון את שתי המגבות הארורות מלאות דם ולידם את הסכין היפנית.
פה הבנתי שנדפקתי ובגדול…