שומרת עלייך

אני פותחת את החלון,
נושמת עמוק, בעיניים עצומות,
מרגישה את קרני השמש הראשונות,
את פניי הם מחממות,
גורמים לי להרגיש לשנייה במקום אחר,
בעולם אחר.

היום מתחיל 'בסדר', הכל שקט, שלו,
אני עוברת את הכל, למרות הכעס שבא באמצע,
אני גומרת שלמה, שמחה, רגועה…

אני מסתכלת למעלה, אל ענני השמיים,
הם כל כך לבנים, כל כך רכים,
תחושה של לטבוע, של לשקוע בתוכם.
אני מסתכלת למעלה, של השמיים הכחולים,
ולשנייה, רק לשנייה,
אני רואה אותם שחורים.

אני פותחת את הדלת, כולי מלאה בחיוכים,
אני מחפשת את אמא, רוצה להגיד לה דברים טובים.
אני מוצאת את כולם בסלון, עם פנים נפולים,
הדמעות על הפנים של אמא שוברות אותי,
והנוכחות החסרה, אני קורסת בגללך.

אני זוכרת שלא יצא לי להחזיק את ידך בבוקר,
לא להגיד לך שלום,
לא לתת לך לנשיקה לדרך,
לא לחבק את גופך הקטן,
לא לפרוע את שערך…
אני פשוט הלכתי היום, מיהרתי,
ובגלל זה אני מאשימה את עצמי.

אמא אומרת לי לא,
היא אומרת שזו יד הגורל, שזה לא אשמתי,
שלא חטאתי בדבר.
אבל האם זה נכון?
האם זה הגיוני שהגורל אוהב אותך יותר ממני,
עד שהוא לקח אותך ?

אני מביטה בשמיים, צבעם הכחול כבר לא משמח אותי,
אני מביטה בעננים, והרצון שלי לטבוע בהם הוא רק כדי להעלם.
אני שולחת את ידי, כאילו היא תוכל להחזיר אותך אליי,
עוצמת את עיניי, מדמיינת את המגע הרך שלך.

אני מסתחררת בחדרי, ידי כאילו אוחזות רפאים,
כאילו שאתה שם,
כאילו לעולם לא הלכת.
ואני ממשיכה בריקודי, ממש מרגישה במגע שלך,
ומוחי ממשיך לומר לי שאולי זאת רוחך,
אך ליבי כבר מזמן נקרע, נקרע עוד מהדמעות של אמא.

'אל תדאג אחי הקטן,
אל תפחד, אל תבכה,
אני פה, שומרת עלייך,
אני פה תמיד בשבילך.
אל תשכח, אני לא שוכחת,
אני תמיד לצידך, גם שכאתה לא רואה,
אתה תמיד לידי, ואם לא, אז בליבי.
תמיד אזכור ואוהב,
אחי הקטן.'