חצאים- פרק 75- אחרון

חזרתי הביתה אחרי יום לימודים רגיל שנגמר משום מה מוקדם מידי, לא בדיוק הבנתי את הסיבה של המורים. אבל מה אפכת לי? זה יום ההולדת שלי, זה תמיד כיף לחזור הביתה מוקדם ביום ההולדת. הגעתי הביתה וריח העוגה שאמא כל כך אוהבת להכין הייתה שם, לא בדיוק הבנתי איפה היא הכינה אותה אבל בטח לה יש את השיטות שלה. היא חייכה ודיברה איתי, דיברה שיחה אמיתית על כל מה שעבר עליי לאחרונה. בשלב במסוים נכנסו שאר האחים שלי למעט נועה, כולם נתנו לי כל מיני ציורים שהם הכינו לי במיוחד. כמעט דמעתי מכל ציור וציור, זה היה הדבר הכי מקסים שקיבלתי ליום ההולדת. כשנועה נכנסה הביתה היא קפצה עליי בחיבוק ענק ואמרה לי שיש לה משהו מיוחד לתת לי. יצאתי איתה החוצה לבלטה שלי, ושם היא העניקה לי צמיד. לא ידעתי מאיפה היא השיגה אותו, לא ידעתי איפה היא קנתה אותו, אבל היא ביקשה ממני שהוא תמיד יהיה על היד שלי. הוא מסמל את הקשר המדהים שיש בינינו, את האחראיות אחת לשנייה. היא אמרה תודה על כל מה שעשיתי בשבילה בזמן האחרון, על שתמיד עמדתי לצידה ואמרה שיש לה את הזכות שיש לה אותי כאחות. שם כבר כמעט התפרקתי.
אחרי שנכנסנו שתינו הביתה ישבנו וישבנו עד ששמענו דפיקה בדלת. קמתי לפתוח את הדלת ושם היה ברק. מה הם כבר זוממים?
" היי " אמרתי לו בחיוך.
" תלבשי את זה ובואי " הוא אמר, הגיש לי שקית וחייך חיוך גדול.
" לאן הולכים? ".
" הפתעה לא? " הוא שאל אותי בחיוך. אמרתי לו שיחכה כמה דקות ואני לבנתיים אתלבש. נכנסתי לשירותים ושם החלפתי לבגדים שהוא נתן לי. הוא נתן שם שמלה מאוד מאוד פשוטה, נוחה אפילו, ושם גם מכנסיים ארוכים וחולצה ארוכה. אני אמורה לבחור מה ללבוש? היה שם גם זר יום הולדת, אחד יפה, מעולם לא ראיתי זרים כל כך יפים. והיו שם גם כפכפים. טוב, לפחות זה לא איזה נשף מסכות מה שהם מארגנים. לבשתי את המכנסיים הארוכים ואת החולצה היפה, שמתי את כתר יום ההולדת על הראש ויצאתי לקראתו, לא לפני שנשקתי לאמא ולאחיי ואמרתי תודה על כל אחר הצהריים.
ישבנו אצלו באוטו, הייתה שתיקה מוזרה. אני בהיתי בחלון וניסיתי להבין לאן אנחנו הולכים. באמצע הדרך הוא עצר רגע בצד והושיט לי בנדנה. " תקשרי אותה על העיניים שלך כי אנחנו מתקרבים " הוא אמר. הוא הצחיק אותי נורא אבל עשיתי את מה שהוא ביקש. אחרי בערך רבע שעה של נסיעה הוא הגיע אל היעד, הוא עצר את הרכב, פתח את דלתו ואז פתח את הדלת שלי. הוא עזר לי לרדת בזהירות והלך איתי ביחד אל המקום. הנגיעה הראשונה שלי בחול והריח שהרגשתי הבהירו לי איפה אני. חוף הים. רק בנאדם אחד היה יודע שכאן הכי רציתי לחגוג פעם יום הולדת. אוי אני עוד אהרוג את המקסים הזה.
הורדתי את הבנדנה וכולם צרחו 'הפתעה'. דמעות עלו לי בעיניים, לא היו לי מילים בגרון, כמעט התפרקתי למראה מה שהם עשו. מחצלות נפרשו, היה נראה שאנחנו מתכוונים לשבת ליד מדורה. היה אוכל ואוכל טעים. הכל היה מקושט בבלונים, עם כיסאות, עם רמקולים למוסיקה נעימה. הכל היה כל כך מושלם שלא יכולתי לבקש דבר יותר טוב. כשהרגשתי שאני עוד שנייה מתפרקת ראיתי את יובל מתקרב אליי ונותן לי חיבוק גדול. נאחזתי בחיבוק שלו. הוא הרגיע אותי מההתמוטטות הרגשית שעברתי. הרגשתי כמה דמעות זולגות לי מעיניי. " תודה " לחשתי לו, הייתי מרוגשת מידי מאשר להגיד כל דבר אחר. הוא שיחרר את אחיזתו בסופו של דבר ואז צחקתי ואמרתי לו שרק הוא היחיד שהיה יודע איך אני באמת רציתי לחגוג את יום ההולדת. הוא חייך אליי ואז נתן לשאר לבוא ולחבק אותי. כל החברים שלי היו שם. מאנשי תיאטרון, עד לספרות מורחב, ועד לאנשי החבורה של ברק ויובל. כל האנשים שהתחברתי איתם בתקופה הכי משמעותית בחיים שלי.
ישבנו והתחלנו לדבר, המוסיקה התחילה לפעול, ואני עברתי בין שיחה לשיחה ודיברתי עם הקרובים לי. אחרי כמעט שעה אלירן הכריז על פתיחת מתנות, אוי אני שונאת את השלב הזה, אני מעדיפה לפתוח אותן לבד ובשקט.
" אולי לא? " שאלתי בחיוך, " זה מביך את כולם וזה בעיקר מביך אותי ".
" באמת? " הוא שאל קצת מאוכזב.
" כן.. ".
" טוב אז יש לי רעיון. למה לא תפתחי רק את המתנות של אלה שאוהבים לחשוף מה הם הביאו לך ואת השאר לא? אני נורא רוצה לראות בעיניים שלי את התגובה שלך ".
" זה בסדר? " שאלתי את השאר. רבים מהם כמוני אוהבים שאני פותחת את המתנות אחר כך ואז מדברת איתם, אבל אלירן כל כך התעקש. האמת שהוא היה היחיד.
" אלירן גבר אני חושב שאתה היחיד שממש רוצה שהיא תפתח את המתנה שלו בפומבי " צחק ברק.
" אולי " אלירן צחק. ישבתי וקיבלתי ממנו את המתנה. קראתי את הברכה המרגשת עד דמעות שלו ואחריה נתתי לו חיבוק חזק ואוהב. פתחתי את המתנה והיו שם כל הדברים שאני אוהבת: חבילת עטים במלא צבעים, שלושה פנקסים ויומן אחד גדול ואיכותי כדי לכתוב את המחשבות שלי, פתקיות לתזכורת, לוח שנה קטן שאפשר לקחת ביחד איתי וצמיד מחוטים. הוא ידע בדיוק מה לקנות לי. הוא קנה לי דברים שהוא ידע שישמשו אותי, הרבה מהשיחות שלנו אמרתי לו כמה אני אוהבת לכתוב ולהביע בכתיבה או בציור את הדברים שאני חושבת עליהם. " זה מושלם.. " נאנחתי, " תודה " אמרתי לו בעיניים נוצצות. כל כך התרגשתי, קשה לתאר בכלל את זה במילים. את צמיד החוטים ביקשתי ממנו לקשור לי על היד כדי שיהיה לי צמיד חברות. הוא צחק מההגדרה אבל אמר שהוא ידע שזה בדיוק מה שאני אעשה איתו.
בהמשך הערב גם ברק לקח אותי לשיחה בצד החוף והעניק לי גם הוא את המתנה שלו, הוא פשוט רצה שזה יהיה באופן סודי יותר. הוא נתן לי שרשרת, שרשרת כל כך יפה, כל כך עדינה, בלי אבן מיוחדת אלא פשוט שרשרת זהב גולדפילד יפה ועדינה שמתאימה עם כל דבר. " וואו " הייתה המילה הראשונה שהוצאתי מהפה שלי.
" אני לא מאמינה שארגתם את כל זה רק בשבילי.. " נאנחתי.
" היינו חייבים.. אבל לא איתי את צריכה לדבר על כל הדברים האלה, יובל זה הבנאדם לדבר איתו ".
" הוא משהו.. " נאנחתי. או עלמה, סוף סוף את מבינה את זה.
" כן.. הוא גבר גבר. את לא מבינה כמה הוא היה לחוץ וכמה הוא רצה שזה כבר יגיע ".
" אני אלך עוד מעט להגיד לו תודה ".
" עלמה אני חייב להגיד לך משהו ".
" דבר… ".
" הבנאדם משוגע עלייך " הוא אמר ואני העברתי את מבטי אל הקבוצה וחיפשתי אותו בעיניי. " והוא אוהב אותך והוא רוצה שתחזרי להיות שלך. כדי שגם אני אהיה מאושר ומשני הצדדים, אל תחכי יותר מידי זמן. גם הזמן הזה כבר הספיק לו ".
" אני אוהבת אותו.. " נאנחתי, " ואל תדאג, זה יקרה ".
" הערב? " הוא שאל.
" הערב כשיגיע הזמן המתאים " אמרתי לו בחיוך גדול.
בסביבות עשר הם התחילו להשמיע מוסיקה. התחלנו קצת לרקוד על החוף, לרקוד ולצחוק. הובכתי קצת, קשה להגיד שלא, אבל היה משהו נורא משחרר בערב הזה. לא חשבתי על שום דבר חוץ מעל כמה שאני מאושרת. מחשבות פילוסופיות לא עלו במוחי.
בזמן אחד הריקודים הרגשתי מישהו נוגע בכתף שלי. הסתובבתי וראיתי את יובל. התקדמתי אחריו והלכנו לשבת במקום שקט אחד.
" היי.. " נאנחתי בחיוך והתיישבתי על החול.
" קר לך? " הוא שאל.
" אני בסדר, סתם עדיין מתרגשת ".
" אני מבין.. " הוא אמר בחיוך.
" תודה על הכל.. זה לא, זה לא מובן מאליו ".
" זה באמת שטויות.. שמחתי לארגן לך את זה, רציתי להראות שיש מספיק חברים שמאוד מאוד אכפת להם ממך ".
" זה באמת מקסים מצידך " אמרתי לו בחיוך והסתכלתי על עיניו היפות. אפילו בחושך הן היו נראות טוב. אני חושבת שקצת בהיתי בהן כי הוא שאל בסופו של דבר למה אני מסתכלת עליו ככה. אמרתי לו שאני מצטערת שפשוט קצת התגעגעתי. הוא נאנח ואמר שגם הוא.
" הזמן ש.. " התחלתי להגיד, " בכל הזמן הזה שחשבתי ידעתי שאנחנו נחזור בסוף כי בלעדייך אני לא ממש רואה שאני אהיה שמחה כמו שאני אמורה להיות שמחה. ידעתי שאני חייבת לעשות את זה כדי לצאת מוסרית, כדי שהאמון בקשר שלנו ימשיך להיות. ניב אמר לי לאחרונה שהוא התחיל לצאת עם מישהי. משנודע לי הבנתי שאני יכולה לעבוד עכשיו רק עם עצמי כדי לחזור אלייך, כדי להרגיש מספיק בטוחה בחזרה שלנו ".
" ועכשיו מה? " הוא שאל אותי בחיוך.
" עכשיו אני מוכנה " אמרתי לו בחיוך ונשכתי את שפתי התחתונה. הוא חייך אליי חיוך רחב והתקרב אליי ואני לא נתרעתי, ואני לא הרגשתי רע, ואני רק חיכיתי. השפתיים שלו פגשו בשלי וזה היה הרגע המושלם. המוסיקה המשיכה לנגן ואני התנתקתי מהעולם. את רעש המים עוד הצלחתי לשמוע בין המוסיקה החזקה, וזה היה סימן שגם המים השקטים גאים בהחלטה שלי. הטעם של השפתיים שלו, הצמרמורת, כל חלק בגוף שלי התהפך. כשהתנתקנו הוא חייך אליי חיוך עמוק והגיש לי את המתנה שלו. " את הברכה תפתחי רק כשתהיי מוכנה, בבקשה " הוא אמר. פתחתי את הקופסא ולא יכולתי להאמין למראה עיניי. צחקתי צחוק קל. היו שם שני דברים. פתק וטלפון. טלפון מהדור הנורמלי, טלפון עם מקשים אבל הוא היה נראה טלפון טוב, שהיה אמור לשרת אותי כנראה. " הפתק הוא המספר טלפון שלך, וזה הטלפון שלך עכשיו ולעד. את ההוצאות עליו אבא שלי משלם, את לא צריכה לדאוג. זה כדי שאת תוכלי להודיע שהכל בסדר איתך להורים, כדי שאני אוכל לדבר איתך, וכדי שנוכל לקבוע הרבה יותר. וגם לא רק אני, את וחברים. זה אמצעי תקשורת שכל אדם בגיל שבע עשרה צריך " הוא אמר לי בחיוך. צחקתי וחיבקתי אותו חיבוק גדול. עכשיו באמת נוכל לדבר הרבה יותר.
את הלילה העברנו כולנו על המחצלות שבחוף. התכסינו בשמיכות שהם הביאו מהבית. אני חושבת שנרדמתי על הבטן של יובל. השמש החמימה של הבוקר למחרת האירה אותי. קמתי מיובל, עוד היה קצת קריר, אבל אני רגילה לקור של הבוקר, והלכתי לשבת במקום קצת יותר קרוב למים. הערנות באה די מהר, לקח לי כמה דקות של שקט ושל נשימה של אוויר הים כדי להתעורר. לקחתי מהכיס את הברכה של יובל והתחלתי לקרוא:
" לעלמה שלי. לילדה שאני הכי אוהב. אני מקווה שאת קוראת את זה כשאני ואת כבר ביחד, כתבתי את זה אתמול במחשבה שמחר זה היום בו סוף סוף תחזרי להיות שלי. את האדם שאני הכי אוהב בעולם. יש בך משהו צנוע, טהור, אמיתי, יפה, מכבד כל אדם באשר הוא שאין אחד שיכול לעמוד בפני זה. החיוך שלך תמיד עשה לי את הבוקר, חכמת החיים שלך והדרך להתייחס לכל חבר. תמיד היית אוזן קשבת לסובבים אותך. אני מכיר אותך מעט זמן, אבל הזמן הזה הספיק לי כדי להבין שאת האחת בשבילי. בתקופות הרעות שלנו הרגשתי כמה אני מתגעגע, וכמה קשה לי כשאני רואה אותך ואת לא מוגדרת כשלי. אני מקווה שעכשיו עם המתנה שלי נצליח לדבר אפילו יותר מאי פעם, אבל זה לא אומר שאנחנו לא ניפגש באותה כמות, כי פגישה במציאות עדיפה על פגישה טלפונית.
עלמה שלי אני מאחל לך את כל הטוב שבעולם. שתשכילי ללכת בדרכים הנכונות, שתלמדי ותשאפי גבוה, שתצליחי בכל דבר שתרצי. אני תמיד פה בשבילך, עזרה פיזית ונפשית, תמיד אהיה מוכן לסכן את עצמי כדי שאת תהיי בסדר. את יקרה לי יותר מהרבה דברים אחרים ואני רוצה שתזכרי את זה.
אני לא מעולה בברכות, וברוב המשפטים האלה פשוט כתבתי את מה שהרגשתי. אלה מילים שמבטאות את הרגש האמיתי שאני מרגיש כבר תקופה, ויודע שאני ארגיש את זה גם לעוד תקופה גדולה.
תודה על האדם שאת, על הנכונות שלך ועל הברק בעיניים בלמידה ובשיחות עם חברים. את יקרה לכל אחד שאוהב אותך ותזכרי תמיד שיש לך חברים לסמוך עליהם.
תמיד תישארי את, כי ככה את פשוט מושלמת. מודה לך על שחשפת אותי לחייך הפרטיים, על שהרגשת מספיק בנוח להיות כדי לדבר על מה שמפריע וכדי לתת לי לעזור. זה לא מובן מאליו.
את שינית אותי לאדם הטוב שאני היום, ואני מודה לך על זה.
אוהב אותך עד קצוות היקום, יובל שלך ".
אחרי שניגבתי את הדמעות שירדו מכל משפט בברכה הזו קמתי ממקומי והלכתי למקום השינה של כולם. עברתי בזהירות בין האנשים והגעתי ליובל. נתתי לו נשיקה עמוקה עמוקה על הלחי, ליטפתי את ראשו והלכתי לשולחן כדי לשתות מים של בוקר.