הגלגל מתהפך (פרק 16)

אני עומד עכשיו ליד הקבר של החבר הכי טוב שלי, לצידי עומדים ג'ייק ואמה, שתיקתם כנחמה.
מזווית עיני אני מבחין בקלואי עם משפחתה, בוכה.
כל החברים מהרחוב כבר הלכו אחרי שהיו כאן, לא נתנו לי זמן להגיד להם שלום.
ואני מביט שוב למצבה של הקבר. 'אל תבכה' אני מכריח את עצמי, אני לא רוצה לבכות, כי אח כך אני יודע שלא אוכל לעצור מהדמעות לזרום.
"ניק, בוא נלך," ג'ייק לוחש בשקט לאוזני, מניח יד מנחמת על כתפי.
"כן." קולי יוצא חנוק ורועד מבין שפתיי.
אנחנו נכנסים למכונית השחורה. אני, ג'ייק ואמה.
אף אחד לא מדבר, כולם שומרים על שתיקה עצובה, מביטים בי במבט מרחם.
הנסיעה עוברת בשקט, כל אחד שקוע במחשבותיו.
אחרי שכולנו מגיעים הביתה, אנחנו מתיישבים על הספה הגדולה מול הטלוויזיה, בשקט.
"ועכשיו לחדשות הבידור-." האישה שבטלוויזיה מתחילה לדבר על אנשים מפורסמים שהם הורסים להם את החיים.
"אנשים מסכנים," אני מלמל בקול עייף.
אמה וג'ייק מביטים בי, מבולבלים. "מה?! אני רק אומר שזה לא חיים, הם מעוותים הכל." אני מנסה להסביר להם.
"אמ… אם כבר מדברים, הסוכן שלך בדרך. באמת שניסיתי לעצור אותו אבל הוא התעקש," אמר ג'ייק מביט בי במבט מצטער.
"יופי לי, יום מדהים." ני טומן את פני בין שתי כפות ידי.
"אם אתה רוצה, אני יכולה להיות לידך," אומרת לפתע אמה, אחרי שתיקה ארוכה.
אני מביט בה ומחייך, "אני אשמח."
היא מחייכת אלי חזרה ומחבקת אותי.
"אני אפתח," אומר ג'ייק כשפעמון הדלת מצלצל.
"בקשר למה שקרה בנינו אתמו-" מתחילה אמה לומר, אך אני קוטעה אותה.
"זה היה אמתי, אם את רוצה לדעת…" אני מרגיש כיצד פניי מאדימות.
"זה לא זה, רציתי לשאול אם זה אומר שאנחנו, ח-חברים," אמרה בקול ביישני ואני הסמקתי עוד יותר.
אבל לפני שהספקתי לענות, נכנס ג'ייק עם אדם זר שניחשתי שהוא "הסוכן" שלי.
"שלום, אני האריסון אבל אתה יכול לקרוא לי הארי," אמר 'הארי' בקול נעים. אולי הוא נחמד אחרי הכל…
ג'ייק נתן לנו לשבת בחצר על יד הבריכה והלך.
"את חברה שלו?" שאל אתה אמה בחביבות.
אני ואמה הסמקנו ביחד, מגמגמים כמה מילים ולבסוף שותקים.
הארי צחק צחוק קליל, "אל תדאגו לא באתי הנה להתערב בחייכם הפרטיים."
נשמתי נשימה עמוקה והבטתי בו מחכה שיגיד משהו.
"אז שמעתי שאתה שר, טוב וכן… אני רוצה לדעת בטוח שאתה יודע לשיר ולכן אני ציך שתשיר," הסביר.
אני משפיל את הראש, מובך. קשה לי לשיר לאנשים, זה משהו שאני עושה רק לעצמי ובחיים לא חשבתי שאצטרך לשיר ליד אמה.
"אתה יודע לשיר? ולא אמרת לי?" פנתה אלי אמה, בקול ספק כועס ספק צוחק.
"השירה שלי זה לא משהו שאני אוהב לנופף בה," אני מנסה להסביר לה, עדיין נבוך.
"אז כדאי שתתחיל, אם אתה רוצה להצליח כמובן." מתערב גם הארי בשיחה.
כמובן שאני לא רוצה, אבל אני לא יכול לאכזב את ג'ייק ואת אמה, וכשאני חושב על זה גם לא את עצמי.
"טוב בסדר, אני אשיר," אני אומר בהכנעה.
אז בוחר שיר שקט ועצוב, מקדיש אותו בסתר לבי לריק.
ואני מתחיל לשיר, מכניס את כל עצב שבי למילים שיוצאות מפי.
כשאני שר אני עוצם את עיני, לא פותח.
כל הרגשות העצובים והריקניים שלי נכנסים למילים, נותנים לכל מילה משמעות מיוחדת ונוגעת.
אחרי שאני גומר לשיר, אני פוקח עיני ומביט באמה.
היא חייכה חיוך עצוב, כאילו ידע למי שרתי את השיר.
"אתה שר מדהים, אז אני חושב שאנחנו נתחיל בשבוע הבא," פנה אלי הארי וקם לצאת החוצה.
עכשיו נשארנו רק אני ואמה, לבד ומבטים זה בזה.
"שרת את זה לריק נכון?" שאלה אותי בקול שקט.
אני מהנהן כי אני עצוב מכדי לדבר.
"אני תמיד איתך ניק," היא אומרת ומחבקת אותי, נותנת לי את ההרגשה החמימה שיש מישהו.
ואז אני לוחש, רק בקול שאני שומע, "גם אני איתך."