אהבה גדולה מהחיים… ומהמוות. (פרק ראשון)
שמש הבוקר העדינה ליטפה את פניי ברכות. הצצתי לכיוון השעון. שבע בבוקר. הנחתי לראשי לצנוח אל תוך הכר הרך ולשקוע בשינה עמוקה. רגע לפני ששקעתי בחלומות ראיתי צללית לבנה, חצי שקופה ולא מזוהת חולפת לפני.
"שירז. שירז קומי!"
"מה?" מה קורה פה?כבר הגיע הזמן לקום?"
"בואי! הלו! כדור הארץ לשירז האם את עוד איתנו?"
"כן! יותם תשתוק כבר!" אחי בן השתיים עשרה, לפעמים יכול להיות הכי מעצבן בעולם. אני גדולה בחמש וחצי שנים אבל הוא ממשיך להתנשא עליי..
בעודי מתהלכת במסדרונות בית הספר הרגשתי רוח עדינה מלטפת את עורפי. התעלמתי. הרגשתי מישהו מלטף את שערי ונוגע בלחי שלי בעדינות. האטתי, מסתובבת בחשדנות. הייתי לבד במיסדרון. המשכתי ללכת חושבת שאני הוזה.
אוי, הראש. שיעורים במתמתיקה זה השם השני ליום הדין! הרגשתי לפתע שמישהו מסתכל עליי. הסתובבתי, שוב אני הוזה. אני ממש מוזרה. עברו חמש דקות, והפעם אני בטוחה במאה אחוז שמשהו בוהה בי! אין שום סיבה לבהות בי אני סתם ילדה עם שיער חום רגיל, עיניים ירוקות לא מאוד מיוחדות, נמוכה ועצלנית. "יותם!" צעקתי במלוא כוחי. "תפסיק לרגל אחריי!" זה בטוח הוא.
"מותק, הוא יצא לכדורגל. אם את רוצה ממנו משהו הוא יחזור בשש. תשתדלי לא לצעוק בבקשה."
אוקי.. אז זה לא הוא. אני צריכה לישון יותר. אולי אני חולה.
אחד עשרה בלילה ואני עדיין לא נרדמתי. אני הרגשתי שמישהו עובר לידי. מסתכל עליי. מניח עליי את ידו. קול עמום נשמע: "שירז.." הוא לחש. "שירז.. אני מחכה לך.." הקול היה מלא געגועים תקווה ואהבה. זה מוזר. אני לבד בחדר.. לפחות ככה אני חשבתי..
חבל שלא היה לי מושג כמה טעיתי..
תגובות (2)
זה מהמם תמשיכייי
תודה! ^^