אבודים- עונה 3 – פרק 9 – ׳מחשבות׳

עברו ימים, שבועות, חודשים, כבר שנה שאני מנסה להתרגל אל העולם הזה, אל העולם אחרי שנכנסתי לקומה ששינתה את הפרספקטיבה שלי כלפי העולם, כלפי כולם, כלפי הכול.
אני שומעת את הקול של לוק מהמטבח, מדבר בפלאפון, מי חשב שזה יקרה?
שאחרי הכול אני יתאהב בו גם בעולם האמיתי, אחרי כול מה שקרה, אחרי הקומה הארורה.
אני נאנחת בשקט גמור, בקושי אני שומעת את קול האנחה הדק הנפלט מבעד לשפתיי.
אני נזכרת ברגעים שעברו עלי השנה מאז התעוררתי מהתרדמת הארוכה שגזלה שלושה חודשים מחיי, אני נזכרת ברגע שנתקלתי בתמונה ישנה מבית הספר שלי.
תמונת מחזור שכמעט שחכתי שקיימת, ושמה בתמונה, בצד השמאלי ביותר מאחורי הבנות המקובלות של השכבה עמדה בלה, יפיפה בדיוק כמו שאני זוכרת מחלומי בזמן הקומה.
לקח לי זמן עד שהצלחתי למצוא אותה, הפכתי חצי מניו יורק עד שהצלחתי למצוא את בלה סטיין הנכונה.
ולמרבה הפתעתי היא הייתה עם ילד פעוט בן שנתיים, ילד בשם ג׳ייקוב, עד כמה שזה נשמע אבסורד במוחי, ככה זה היה, היא נכנסה להריון עוד בתיכון, בגלל זה היא איכשהו הגיעה לתת מודע שלי.
התחברתי אליה, עזרתי לה, הפכתי להיות החברה החדשה והכי טובה שלה, בדיוק כמו על האי, בדיוק כמו בחלומי בזמן הקומה.
לאט לאט עם הזמן שעובר אני מגלה איך הכרתי את אותם האנשים על האי, אני לאט לאט נזכרת בפרצופים.
ניק, מאמן האיגרוף שהיה לאדם לפני כמה שנים, הוא אימן אותו לקראת ההתגייסות לצבא, בזכותו אחי פיתח שרירים.
ושהגעתי אל אותו אחד הופתעתי לגלות שיש לו אישה, שהוא נשואי, מי ולא אחרת לאפריל, וכך לאט לאט נזכרתי איך אני מכירה אותם, פגשתי אותם באחד הטורניריי התאגרפות של אדם בו פגשתי את אפריל והתאומה שלה ריאון.
הכרתי את כול מי שהיה בחלומי, ולאט לאט הם צצו גם בחיי האמיתיים.
אני זוכרת בדיוק את היום בו נתקלתי בראיין, השכן שלי מהקומה העליונה, בדיוק ברגע שמיהרתי לנסוע אל בלה כי יצאה לדייט עם נער מרדן מהתיכון שלנו לשעבר שהיה כמה שכבות מעלינו- קמרון ,ולא היה מי שישמור על גייקוב וראיין בדיוק יצא לשפוך את הזבל.
אני לוקחת נשימה עמוקה וחוזרת אל המציאות, יוצאת מכול המחשבות על איך פגשתי את כולם, איך הם צצו בחיי אחד אחרי השני בלי הסברים והכנות מוקדמות.
אני מחזירה את תשומת ליבי ללוק שעדיין במטבח, יושב ליד שולחן האוכל עם בקבוק בירה ומדבר בפלאפון, לפני כמה חודשים הוא השתחרר רישמית מיחידת הנחתים המארינס האמרקאי של צבא ארצות הברית.
אני חוזרת להביט בנקודה קטנה המחברת בין הרצפה לקיר, לפינת החדר, חוזרת לשקוע במחשבות והזיכרונות שלי שלא מפסיקים להציף את מוחי.
נזכרתי איך פגשתי בגולייט הנערה בעלת קול הפעמונים הרך, קול מנגינתי מושלם, זמרת בתחילת דרכה באחד המועדונים שעבדתי בהם כברמנית-זמן קצר לפני שאדם התגייס לצבא, כמעט שחכתי את התקופה הזאת, ואחיה ששון שליווה אותה בגיטרה כול הזמן, קולם מושלם בדיוק כמו התווים היוצאים מכלי הנגינה.
וקשה כול כך לשכוח את הרגע שראיתי את אמבר ואחיה דין שעבדו איתי בעבר באולם האירועים הגדול בצפון ברונקס.
את כולם הכרתי, לאט לאט כולם חזרו אל התודעה שלי, אל הזיכרונות והמחשבות שלי.
הכרתי את כולם בחיי בלי יוצא מין הכלל, ובחלומי בזמן הקומה הכרתי אותם יותר טוב.
שוב חזרתי אל המציאות בשנייה בודדה שלוק התיישב על הספה לידי, מניח רגליים על השולחן ועוטף יד אחת סביבי המושכת אותי לחיקו השרירי והקשה.
״שוב שוקעת במחשבות?״ קולו הגברי מעביר צמרמורת במעלה גבי, אני נאנחת לרווחה, חיוך עולה על שפתיי הורודות ואני נאבקת עם הצחקוקים שרוצים להיפלט משפתיי.
״קשה שלא לשקוע״ אני צוחקת על דבריו, תמיד אני שוקעת במחשבות, בכול שניה בודדה ופנויה של היום אני נותנת למחשבות לסחוף אותי למקום אחר.
הוא נאנח בספק ייאוש ספק צחקוק, נושק בקלילות לשפתיי וטעם הבירה עוד בפיו, חצי שיכור.
אני מנידה את ראשי בשלילה ומצקצקת בלשוני, ״עוד לא תשע בבוקר ואת כבר שיכור?״ אני צוחקת מעבירה ליטוף קל על לחיו המכוסה זיפים רכים ושחורים.
״השעה חמש איפשהו בעולם״ הוא מחייך בהתחכמות, אני זוכרת את המשפט הזה, אדם נהג להגיד אותו באופן תמידי ששתה, באופן תמידי שהיה שיכור עוד לפני שהיום התחיל.
הוא רוכן את פניו עד ששפתיו נצמדות לשלי, הוא גורם לי להיות מאושרת.
מאושרת אחרי כול מה שקרה.