נשארת

אני טובעת…
בתוך אוקיינוס אפל ושחור שלא נותן לי לברוח, מקשה עלי לזוז, וכול מעמסת האוקיינוס נופל על כתפיי בחבטה, אני מצליחה בקושי להישאר עומדת.
אני נאבדת…
בתוך חלל אין סופי ושחור של ריק, חלל שממנו אין מנוס או פתח יציאה.
כמו חור שחור וקודר השואב אותי לעלטה ניצחית ועמוקה של זכרונות ומחשבות.
אני נחלשת…
בתוך שדה פרחים פורח אני הפרח היחידי הנובל, פרח שלאט לאט נחלש ועלי הכותרת נושרים.
אני נקברת…
בתוך מדבר אין סופי של הרים וחולות, קוברים אותי חיה מתחת לכול החול החם ואני בקושי נושמת.
נקברת בעודי בחיים תחת מעמסת החול וההרים.
אני משתגעת…
בתוך סערה של רגשות שלא נותנות לי מנוח, בתוך סופה של ברקים המאיימים להפיל אותי בכוח, לא משנה מה אני יעשה, לאן אני אפנה, רעש הרעמים חזק בדיוק כמו הנפילות שלי מכול אותם הפעמים.

ולמרות שאני טובעת…
נאבדת…
נחלשת…
נקברת…
נשברת…
אני עדיין, למרות הכול, נשארת.